יד המלך (לנדא) - א סט

הלכות ברכות הלכה י"ט כל האוכל דבר איסור בין פרק ראשון בזדון ובין בשגגה, אינו, מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם אף שאכל כו' אינו מברך ואצ"ל אם אוכל נבילות וטריפות וכיוצא בהן ע"כ

הנה הראב"ד השיג על רבינו בזה דלא מצינו שלא יברך על אכילת דבר איסור ובמתניתין דריש פרק שלשה שאכלו לא נאמר רק דבאוכל טבל אף טבל דבריהם אין מזמנין עליו אבל מגוף הברכה דאין מברכין על דבר איסור. לא הוזכר כלל ולולי שאיני כדאי להכריע ה"א דדברי רבינו נכונים וברורים המה דבאכילת דבר איסור אין מברכין והא דקתני במתניתין אין מזמנין רבותא אשמועינן דלא מיבעי' דהוא עצמו אינו מברך אלא אף דאין מצטרפין את האוכל אכילת איסור לחייב את האחרים שאכלו ההיתר בברכת הזימון דה"א דכיון דהאוכל האיסור אינו מברך בעצמו לא איכפת לן לצרפו לאחרים שאכלו ההיתר לזמן עליו קמ"ל מתניתין דכמו דהאוכל דבר איסור הוא בעצמו אינו מברך ברכה הראויה לו ומשום דמצוה הבאה בעבירה אין מברכין עליה כמו כן בברכות הזימון כיון דהשנים לבדם שאכלו ההיתר לא נתחייבו בה והחיוב הוא רק על ידי צירוף השלישי שאכל האיסור הוי גם ברכת הזימון ברכה הבאה בעבירה דע"י אכילת איסור של השלישי באה חיוב הברכה של הזימון וגם רש"י ז"ל רמז לזה שם וכתב משום דהוי ברכת הזימון ברכה הבאה בעבירה דע"י אכילת איסור של השלישי באה חיוב הברכה של הזימון יעו"ש ולא מיבעיא דאין מזו המתניתין סתירה לפסקו של רבינו אלא דאדרבה דממתניתין מוכח כדעת רבינו דגם ברכת הנהנין יחידי אין מברכין על אכילת דבר איסור דאם כל אוכל יחידי איזה דבר איסור היה חייב בברכה הראויה לו הרי אין עבירת האיסור שעבר בהאכילה מניעה להברכה שנתחייב על הנאת ת גופו ואם העובר עבירה בעצמה אין העבירה פטרתו מחיוב הברכה שנתחייב לברך הוא בעצמו לבדו ק"ו בקבע אכילה על דבר איסור עם שניה שאכלו היתר דעבירת אכילת האיסור של השלישי לא ימנע אותו לצרפו להשנים שאכלו היתר לענין חיוב ברכת הזימון שהיה חל על שלשתן אשר עכ"פ בתוכם שנים שלא טעמו טעם חטא אכילת איסור והשלישי שאכל איסור לא יהיה רק צירוף להשנים. שאכלו היתר שאחד מאותן השנים יברך ויוציא גם את השלישי אשר אכל האיסור דנרויח עכ"פ בזה שהאוכל האיסור לא יזכיר שם שמים כלל אלא ודאי דכל אכילת איסור מונע כל חיוב הברכה הבאה על ידי אכילה זו ושפיר אשמעינן מתניתין דכמו דכל אוכל יחידי דבר איסור אינו מברך בעצמו הברכה המוטלת עליו לבדו כמו כן אף אם אוכל עוד עם שנים אחרים אין אכילת האיסור מצטרף לשלשה לחייבם בברכת הזימון ומחמת כי דברים האלה היו פשוטים בדעת רבינו לכן לא הביא דין אכילת איסור לענין חיוב ברכת הזימון כלל רק דכתב דאין על האוכל בעצמו חיוב ברכה כלל וממילא אין אכילה כזו מצטרפת לענין חיוב ברכת הזימון וכמו כן להיפך באכילת דמאי לענין חיוב ברכת הזימון לא הביא רבינו ג"כ כלל דמזמנים עליו רק דבסמוך הל' ך' הביא דבאכילת דמאי יחידי נתחייב בברכת הנהנין הראויה וממילא גם בשלשה מצטרף לחייבם בברכת זימון דסברא זו היתה פשוטה בדעת רבינו. דמה לי חיוב ברכת הנהנין שנתחייב האדם על ידי אכילתו לבדו או חיוב ברכת הזימון שנתחייבו שלשה באכילתן יחד ואנן לא מצינו שום סלסול יותר בחיוב ברכת הזימון מחיוב ברכת הנהנין ואם קבעו שלשה לאכול סעודתן יחד נתחייבו בברכת הזימון כמו שנתחייב כל אחד מהן בברכת הנהנין על אכילתו באכלו לבדו והא דאין מצטרפין מנודה לזימון ואף דמחויב בברכת הנהנין היינו משום דאין יכולין לקבוע סעודה עמו ביחד והיינו טעמא דע"ה דאין מזמנין עליו משום דלא ידע לקבוע דעתו בסעודה בקביעת גמורה המחייבת הזימון

הן אמת דבתשובת הרשב"א הביאו ההגמ"יי כתב וז"ל מי שנידוהו על עבירה אין מצטרף לעשרה ולא לזימון שלשה ולא מחמת החרם דא"כ אפילו נידוהו על עסק ממון כן אלא מחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שהוחרם עליה עכ"ל הרי לנו דעת הרשב"א דמניעות הצירוף הוא מחמת סלסול חשיבות הזימון אמנם אנכי לא ידעתי דזה גופא מאין היה לו להרשב"א דחומרת נידוי זו. דאין מצטרפין לתפלה ולזימון דאינו נוהג בנידוי מחמת ממון והלא בפ"ו מהלכות ת"ת הל' ד' כשהביא רבינו כל דבר המנודה משפטו ודינו הביא גם זאת דאין מצטרפין אותו לעשרה ולזימון שלשה ולא חילק כלל בין מנודה מחמת עבירה או מנודה מחמת ממון ואדרבה כאשר מנה רבינו שם כל המחויבים נידוי חשיב בתוכן גם מי שקבע הב"ד זמן ולא בא וזה הוי מנודה מחמת ממון ועל כל אלה קאי אחר כך וכתב כל דיני מנודה ובתוכם כתב גם זה דאין מצרפין אותם לעשרה ולזימון שלשה גם הריב''ש בתשובה כתב וז"ל. ודוקא במנודה הוא שכתב רבינו דאין מזמנין עליו ואין כוללין אותו לעשרה בכל דבר שצריך עשרה אעפ"י שלא נזכר זה בפרק אלו מגלחין לפי שזה לשון נידוי כלומר בדילין ומרחיקין אותו אבל מי שעבר עבריה ולא נתנדה עליה לא מצינו שאין מצרפין וכ"כ הר"ם מרוטנבורג הביאו הריב"ש שם הרי לך בפירוש דעיקר מניעות צירוף המנודה לזימון הוא מחמת הנידוי דאי אפשר לקבוע סעודה עמו אבל לא מחמת עבירה כלל דאי מחמת עבירה הרי נעשה עבריין בעשייתה ותיכף משנתחייב נידוי לא היה לנו לצרף אותו ועיין במה שכתב הריב"ש בתשובה שהבאתי ועיין מה שהקשו התוספות שם בפרק שלשה שאכלו ד"ה אכל. ולפמ"ש קושיתם ניחא דהתם נתחייב עכ"פ כל אחד בברכה בפני עצמו משא"כ באכילת איסור דאין על האוכל בעצמו חיוב ברכות הנהנין אשר חל עליו לבדו לכן אין מצרפין אותו גם לשלשה לחייבם בברכת הזימון ובפרט דברכת הזימון כל עיקר הברכה הנוספת בהזימון לא באה. רק על ידי צירוף אותו השלישי שאכל האיסור דמבלעדו לא היה רק שנים וא"כ אותה ברכה של זימון שבאה בצירוף אותו השלישי מאכילת איסור היא באה, וכעין זה הרגישו התוספות בעצמם שם. ועיין באבודרהם בהלכות ברכות המצות שהביא תשובת ר' יוסף בן פליט מה שהשיב להראב"ד ודעתו שם כדעת רבינו

פרק ששי הלכה י"ט אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו. כו' והרבה צויום ציוו חכמים והזהירו בדבר זה ואפילו אין לו מים רק כדי שתיה נוטל ידיו במקצתן ואח"כ אוכל ושותה מקצתו ע"כ

וכתב הלח"מ דיצא לרבינו דין זה מגמרא דעירובין, דף כ"א בעובדא דר"ע כשהיה חבוש בבית האסורים דשפך לו השומר מקצתו של מים ולא רצה לאכול עד שהביא לו מים ליטול את ידיו והקשה על רבינו דמ"מ אין ללמוד משם במקום דאין באפשרי להמציא לעצמו מים אחרים רק מים האלה דיש לו לנטילה דגם בזה יהיה הנטילה קודם דהא התם היה יכול השומר להביא מים אחרים ודחק בתירוצו דמ"מ היה לו גם בזה חשש סכנה דכאשר יביא השומר מים שנית יאמרו דלחתור בית האסורים הוא בא ואנכי לא ידעתי התחלת דברי הלח"מ דהא שם בגמרא הובא בפירוש דר"ע השיב לר' יהושוע הגרסי מה אעשה שחייבו עליו מיתה מוטב שלא ישתה מים וימות בצמא מיתת עצמו ולא יעבור על דברי חבירו הרי לך בפירוש דקיבל עליו מיתת צימאון והמים לקח לנט"י והא דלא הביא רבינו דברי ר' עקיבא. דאף במקום סכנה אסור לאכול בלא נטילה משום דבאמת במקום סכנה גמורה דהיינו שגבר עליו הצמא כל כך עד שהוא מסוכן בסכנת יציאות הנפש בודאי אין לך דבר שעומד בפיקוח נפש והא דאמר ר' עקיבא שמוטב שימות מיתת עצמו לא אמר כך רק דרך חומרא שהחמיר על עצמו ויכול להיות דמחמת שלא היה הסכנה ברורה כ"כ בחר לקחת עליו ספק סכנת הצימאון ולא לעבור על דברי חביריו ולפיכך השמיט רבינו מלהביא בדין זה כל הענין סכנה כלל משום דמדינא אין צריך להחמיר על עצמו כל כך. והא דכתב רבינו אפילו אין לו מים לשתות ורמז בזה על עובדא דר"ע כונת רבינו דמחויב לסכן את עצמו רק משום לבפ"ק דסוטה ד' הובא מימרא דר' זריקא א"ר אלעזר דכל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם ומאמר זה חותר לברייתא דבפרק במה אשה דף ס"ב דזלזול בנט"י מביא לידי עניות אבל אין עונשו חמיר כל כך שיהיה נענש בעונש מיתה ובתוספות סוף פ"ק דסוטה תמהו ע"ז ותמיהתם זאת מורה כי הם חשבו את ר' אלעזר זה לאמורא ולפיכך תמהו דאיך יחלוק על הברייתא: אמנם באמת רבי אלעזר זה הוא תנא והוא רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שהיה דורש ל"ב מדות שהתורה נדרשת בהן. וכן מצינו בירושלמי פרק אין עומדין דאמר רבי זריקא א"ר יוחנן בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי דהמיצר אסור להתפלל הרי שרבי זריקא קיבל מאמרים מר"א בנו של רבי יוסי הגלילי ולכן שפיר יש כח בהמאמר הזה של ר' זריקא בשם ר"א לפלוג על הברייתא והטוש"ע א"ח סימן קנ"ח הביאו דזלזול בנט"י מביא לידי עניות ונעקר מן העולם וזה מורה דהטור תפס