יד המלך (לנדא) - א סה

זאת בא גירעון הפסול של ריבוי המספר ואין גירעון ההוספה זו בכלל תנאי דגירעון ההוספה של זקן ממרא. ואם לולב צריך אגוד דהשתא אף מבלעדי צירוף הכונה של הנוטל נתרבה האגודה בעצמה ביתרון מספר המינים על ידי החיבור והצירוף שנתחבר ונאגד יחד התוספת אל העיקר מחמת חק התורה. דצריך אגוד וגירעון פסול זה הוי פסול תמידי מחמת הוראת הזקן ממרא לבד בכל זאת הלא גרע ועומד הוא והדר פריך מציצית והאיכא ציצית דעובר על בל תוסיף ואם הוסיף גורע דגדול גדילים אמר רחמנא ולא יותר, ומשני ג"כ כמו בלולב דאם קשר עליון לאו דאורייתא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואף דכונת של עושה הציצית היה לכלול כל החוטין יחד אין הגירעון הבא ע"י כונה זו פסול תמידי ואינו בכלל תנאי דזקן ממרא ואם קשר עליון דאורייתא והגירעון הוא תמידי ע"י תכיפה וקשר של חק התורה הרי גרוע ועומד הוא כך הוא פירוש הגמרא דפרק הנחנקין

וניחא בזה הא דקאמר הגמרא בלולב. דהוסיף בה מין אחר וכן פירש רש"י בהדיא שם ולמה לא קאמר דלקח שני אתרוגים דמלבד דעובר על בל תוסיף הרי בפירוש גלי לן רחמנא פרי עץ הדר פרי אחת ולא שתים וממילא גורע ההוספה דהנטילה נפסל בכך דהוסיף ולקח יותר מאתרוג אחד ולפמ"ש ניחא דזאת היה פשיטא ליה להגמרא דהפסול והגירעון אשר איננה בא בתמידי ע"י חיבור ותכיפה עצמיות של העיקר והיתרון אף דלפעמים נגרע ונפסל ע"י כונת העושה הכוללם יחד להעיקר ויתרון בכל זאת אין זה בגדר תנאי דזקן ממרא והלכך בלקח שני אתרוגים דאף אם אגדן יחד הלא אין האתרוג בכלל האגודה וממילא אין האגודה אשר איננה מצד המצוה פועלת מאומה ולא משכחת בשני אתרוגים לפסול העיקר ע"י היתרון רק ע"י הכוונה ואין פסול זה בכלל הגירעון דזקן ממרא והלכך משני אתרוגים לא פריך הגמרא דזה ידע הש"ס דגירעון זה אשר בשני אחרונים. אף דיש קפידא בקצב מספרו לבל יהיה יותר מאחד בכל זאת כיון דאינו בחיבור אגודה אינו בתנאי דזקן ממרא ובשלשה מינים האחרים לולב והדם וערבה אשר המה יחד באגודה לא מצינו שהקפידה התורה בהם על קצב מספרם לבל יהיה בהם יתרון ולכך פירש רש"י דהוסיף מין לולב או הדס וערבה אחרת אשר חיברן באגודת השלשה מינים דס"ד דאם לולב צריך אגוד הרי הגירעון הוא פסול תמידי על ידי חיבור היתרון להעיקר מצד מצות אגודתו וזה הוי שפיר בתנאי זקן ממרא ומשני דגם זה אינו בתנאי דזקן ממרא. ומשום דגרוע ועומד הוא

ועפ"י מסלול דרך הזה דעת רבינו נכונה מאוד דיכול להיות דסבירא ליה לרבינו דלעצם עבירת הלאו דבל תוסיף אין צריך כלל שום כוונה וכמו שכתב רבינו בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין דהניתנין במתן ארבע שנתערבו במתן אחד דינתן כולו במתן אחד והיינו דרבי יהושע פרק כל הזבחים דף פ' דפליג על רבי אלעזר דאמר דאינו עובר על בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו מוסיף ורבי יהושוע סובר דעובר משום בל תוסיף אף בלא כוונה ורבינו דפוסק כר"י הרי גם הוא סובר דלעבירת לאו דבל תוסיף אינו צריך שום כוונה וכמו כן הכא בהטיל למוטלת ואף דנתכוין לבטל את הראשונות בכל זאת כל עוד ששני הציצית קשורות יחד עובר על בל תוסיף ואין אנו צריכים לתירוץ התוספת שהוכרחו בפרק התכלת דף מ"ה ד"ה ממאי יעו"ש אמנם גם זאת מסתבר ליה לרבינו דע"י עצם עבירת הלאו דבל תוסיף, לא נפסל עיקר זו המצוה והלכך בנתכוין לבטל את הראשונות אף דנשאר עדיין בהם עבירת הלאו דבל תוסיף מ"מ הוכשרו השניות בעשייתן ואף דיש כאן גדילים יותר ממנין המוסמך בתורה בכל זאת האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואין כח למספר היתרון אשר אין לו חיבור עם העיקר לבטל את העיקר וכיון דהציצית השניות הוכשרו תיכף בשעת עשיתן הרי אין בהם משום תעשה ולא מן העשוי וכי חתך לראשונות נשארו השניות בכשרותן אבל אם נתכוין להוסיף על הראשונות ולקיים המצות ציצית בשתיהן הוי הציצית השניות פסולות תיכף בשעת עשיתן ומשום דהוסיף על מנין הגדילים המוסכמים בתורה ואף דשני הציציות המה נפרדים. והאי לחודא קאי והאי לחודא קאי בכל זאת כיון דכוונת חובת מצוה היה על שתיהן הרי כללן לשתיהן אהדדי והוי כמו אם רצה לצאת בשמונה יחד וארבע גדילין אמר רחמנא ולא שמנה ולענין פסול המצוה מחמת יתרון מספר הקצוב שפיר מהני כוונת העושה לצרף היתרון להעיקר וכיון דבעודם הראשונות והשניות יחד היו שניהם פסולות משום היתרון על קצב מנין הגדילים לכן גם אם חתך לראשונות והשאיר להשניות בלבד על מנין הנכון בכל זאת כיון שהיו פסולים מעיקרא בעוד שניהם יחד אזי ממילא אינם יכולים להתכשר ע"י חיתוך הראשונות דבשעת החיתוך המה נפסלים משום תעשה ולא מן העשוי ובכל זאת אין זה לדעת רבינו שום קושיא כלל דאיכא ציצית בדין זקן ממרא בהטיל למוטלת ובנתכוין בהוספה זו על הראשונות דהלא כבר ביארתי דאף דלענין עצם הפסול מועיל כוונת של מטיל הציצית לצרף היתרון עם העיקר יחד ולפסול הציצית משום תוספת מספר הגדילים האמור בהתורה בכל זאת כיון דפסול הזה הוא רק מכח כוונתו של מטיל הציצית ואינו פסול תמידי אין גירעון זה בדין זקן ממרא

שוב ראיתי כי כדברי אלה מוכח בפירוש במתניתין בפרק כל הזבחים במתן ד' שנתערבו במתן אחד דסבירא ליה לר"א דינתנו במתן ד' בכדי שלא יעבור על בל תגרע. ואף ר' יהושוע דפליג על ר' אליעזר וסובר דינתן במתן אחד משום דמסתבר ליה לר' יהושוע דטוב לו לעבור על לא תגרע. דהוא בשב ואל תעשה מלעבור על בל תוסיף שהוא בקום ועשה ולמאי דהבינו נושאי כליו של רבינו בדעת רבינו דבעבירות, לאו דבל תוסיף נפסלת מגוף המצוה בכך א"כ בין לר"א ובין לר"י איך עולה. על הדונת כלל שיתן במתן ד' ויעבור על בל תוסיף בכך הלא אם יתן במתן א' אף דעובר על בל תגרע לא הורע בכך גוף קיום המצוה. ומקיים עכ"פ גוף מצות הזאה ואף דפוחת המתנות של מתן ארבע הא קיימינן דכל הניתנין על מזבח החיצון אם נתנן במתן אחת כיפר משא"כ כשיתן במתן ד' הרי עובר על בל תוסיף ואם עבירה דבל תוסיף פוסל גוף המצוה הרי גוף מצות הזאה לא נתקיים כלל דע"י הלאו דבל תוסיף נפסלת עיקר ההזאה אמנם לפי מה שביארתי ניחא דעצם עבירת הלאו דבל תוסיף בודאי אינו פוסל המצוה רק דפסול המצוה בא מחמת יתרון המספר הבא. בקיום המצוה יותר ממספר הקצוב בתורה וזה שייך במצות שופר וציצית תפילין ולולב משא"כ במצות הזאה דההזאות המה נפרדות זו אחר זו ובתכונת מצוה כזה של חלקים נפרדים דים אף מיכוין לצאת ידי המצוה בכל הזאות כולן לא שייך לומר דכוונתו זאת כלל לכל הזאות יחד דהא בעת שהזה ההזאות של היתרון כבר עבר, כל עיקר מעשה של ההזאה העקריות ומה דהוי הוי ואיך יפסול הזאה הנוספת הבאה אח"כ את העיקר אשר כבר היה ודוקא בלולב וציצית דאף דאין היתרון מחובר להעיקר והאי לחודא קאי והאי לחודא קאי מ"מ שניהם כאחד ובזמן אחד המה כמו ארבעה מינים ביד הנוטל וכמו הציצית דשניהם המה תלוים בבגד. ולכן כללם הכונה להיות הכל אחד ואם הכונה של העושה המצוה הוא לצאת גם בהיתרון הרי ממילא נעשה היתרון כמו העיקר ושניהם כאחד נפסלו מפני היתרון אשר בשניהם משא"כ בהזאות דלא יצויר כלל להיות יחד הלכך בדינא דמתניתין בדמים שנתערבו בין שהוסיף בהזאות ובין שגרע אינו עובר רק הלאו אבל אין להיתרון והגירעון שום ענין להורע גוף המצוה ומצות הזאה קיים בכל אופן ולא פליגי ר"א ור"י רק בסברא דאיזה עבירת הלאו עדיף הלאו דבל תוסיף או לאו דלא תגרע

וראיתי בתשובת שאגת ארי' סי' למ"ד שהקשה שם על דעת רבינו מהא דפרק הנחנקין דהלא איכא ציצית בהטיל למוטלת ובנתכוין להוסיף והוא תמוה דאיך נעלם מזך עינו דהקושיא זו עצמה הוא השגת הראב"ד במקומו גם מה שרצה להסביר דעת רבינו בנתכוין לבטל הראשונות דמהני כונתו לבטל הציצית אשר כבר נעשה בהכשר עפ"י מה דפוסק רבינו דבעל שמבטל הגט אחר כתיבתו דגוף הגט בטל ואינו חוזר ומגרש בו הרי דמהני הכונה והרצון אח"כ לבטל את אשר נעשה קודם לכן בהכשר ואנכי לא ידעתי מה ענין גט אצל ציצית דבגט בעינן כונה לשמה וכל הכשר בגט אינו רק עפ"י כונת הבעל לכן כל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה בכח כונת הבעל יש ביד הבעל גם אחר כתיבתו לבטלו ולפוסלו כשירצה והוי כאלו נעשה בלא כונת ודעת הבעל משא"כ בציצית דלדעת רבינו לא בעינן כלל קשירה לשמה. ואם אין הכונה פועלת בשעת קשירה מאומה איך יפעול כונתו אחר הקשירה לפסול את אשר כבר נעשה בהכשר ועוד דלסברת הגאון בעל ש"א בכונת רבינו א"כ גם כשלא קשר כלל ציצית אחרות על הראשונות יהיה בידו לבטל ברצונו ולפסול ציציותיו התלויות בטליתו וכמו בגט. דיש כח ביד הבעל לבטלו ברצונו ובדעתו לבד אף אם לא כתב גט אחר כמו כן גם בציצית אם תלוי הפיסול בדעתו ורצונו של בעל הבגד מה יתן ומה יוסיף אם קשר ציצית אחרים על הראשונות או לא

אמנם לפי מה שהסברתי אין אנו צריכין לכל זה דודאי אין הכונה פועלת כלל לפסול את הראשונות ואדרבה דאף בנתכוין לבטל את הראשונות בכל זאת הראשונות קיימת בהכשירן כמקדם רק דגם השניות כשרים דהא הוא רוצה לצאת רק בהם לבד ואין בשתיהם פיסול מחמת יתרון הגדילים שבשניהם ומשום דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואולם בכל זאת אין לו להניח שניהם תלוים משום דעובר על בל תוסיף ואף דלדעת התוספות דבנתכוין לבטל אינו עובר על בל תוסיף בכל זה אם הניח שתיהם תלוים