יד המלך (לנדא) - א נו

דאינו רשאי בענין אחר וכפירוש הראב"ד גם תיבת בביהכ"נ אינו מדוקדק כלל לדעת רבינו דאנן לא מצינו שום יתרון ואיזה שינוי בברכה אם הוא בביהכ"נ או הוא בבית יחיד ואין יתרון לביהכ"נ רק דיש תוספת קדושה ויתר שאת בביהכ"נ ועיקר כוונת ביהכ"נ הנאמר בכל מקום בש"ס לענין תפלה הכונה הוא על כל מקום קיבוץ עשרה ולדעת רבינו דכוונת יחיד הנאמר בגמרא היינו בלא עשרה א"כ מה לי אם הקריאה בביהכ"נ או בבית אחר ואדרבה אם הכוונה הוא במלת יחיד לשלול דא"צ לציבור א"כ ביותר היה ליה להש"ס להשמיט תיבת ביהכ"נ דיש בזה מקום לטעות דסתם ביהכ"נ הוי כקיבוץ עשרה אמנם גם לדעת רש"י וראב"ד ז"ל קשה דאם הכוונה דאין מפסיקין לחלק השמנה פסוקים לקריאות שני גברים, א"כ קשה מאי קאמר הגמרא דמימרא זו אתיא כרבי יוחנן ולא כר"ש דאי כר"ש הא סבר דגם שמנה פסוקים האלה הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, וא"כ גם שמנה פסוקים האלה הן תורה ולמה יגרעו להיות יחיד קורא אותן ולדעת רש"י וראב"ד ז"ל לא ידעתי איזה גירעון יש בזה דאין מפסיקין באמצעותן הלא מצינו ג"כ דאין מפסיקין בקללות מקרא. דואל תקוץ בתוכחתי גם אין מפסיקין בשירת הים ועוד בהרבה מקומות האם נאמר דיחשב זאת לגירעון ואין בכל אלה הפרשות דין קדושת התורה ועוד דהלשון הנאמר בגמרא בשמנה פסוקים האלה לא נאמר דאחד קורא אותן, רק דיחיד קורא אותן ותיבת יחיד לא הונח על אחד המספרי רק על איש יחידי דאין אחר עמו וכמו שמצינו בלשון הגמ' דמגילה בזמנה ביחיד וכן לא יצא אדם יחידי ותיבת יחיד בענינים כאלה לא הונח בגמרא רק להוציא מכוונת ציבור דאין ציבור ועדה פחות מעשרה וכל קיבוץ אנשים לכל דבר שבקדושה שאין בהם עשרה מיקרי בענינים אלה יחיד וכמו שאמרו בפרק הקורא דגמרינן עדה עדה דאין עדה פחות מעשרה אבל מעולם לא מצינו תיבת יחיד על כוונת אחד המספרי ואנו רואין דבמשנה פרק בני העיר דף ל"א תני במתניתין דאין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא אותן וכן הביאו הרי"ף ורבינו לשון זה דאחד קורא אותן ומשום דהתם הוי הכוונה דאף אחד קורא כל הפרשה ותיבת אחד הונח בעצם על שם אחד המספרי ויכול להיות מאה אנשים בהקיבוץ אינו קורא התוכחת רק אחד מהן לבד וכשאנו אומרים על השי"ת דהוא אחד היינו שהוא שורש ומקור האחדות אשר שם אחד המספרי הושאל ממנו ושם אחד המספרי אשר אנו משתמשין בו אינו אחד רק על דרך השאלה אבל אין אחד המספרי אחד בעצם רק חלק נפרד מרבים וכמו כן ביאר רבינו מלת אחד שאנו אומרים על השי"ת הכוונה הוא על עצם האחדות אבל לא כאחדות ולדעת רש"י וראב"ד ז"ל הוי ליה להש"ס לומר גם בשמנה פסוקים האלה שבסוף התורה דאחד קורא אותן אבל כשאמרו יחיד קורא אותן מורה הכוונה להוציא שאין ציבור קורא אותן ושפיר אמרו דלר"ש דגם שמנה פסוקים האלה משה כתבן למה יגרע כחן מכל התורה כולה שאין קורין בה רק בעשרה ושמונה פסוקים האלה יהיה מותר לקרות ביחיד ומשני כיון דאישתני אישתני

אמנם אי לאו דמסתפינא הוי אמינא כונה חדשה בפירוש דין זה דהנה מלבד מה שכתבתי לעיל נגד דעת רבינו:

הנה תמוה מאוד לדעתו דהרי עינינו הרואות דעכ"פ לשיטת הגמר' אשתני שמנה פסוקים האלה לגריעותא ובתחלה רצה הש"ס לומר דלאו משה כתבן כלל ואין בהם כל כך קדושה כבכל שאר התורה ובתר הכי מסיק הגמרא דאף לר"ש דגם אלה שמנה פסוקים משה כתבן בכל זאת כיון דאישתני דהיינו שמשמעות לשונם הוא דנאמרו אחר מיתת משה וכאלו לא כתבן משה לכן אישתני גם לענין זה להקל בהן לקוראן ביחיד אמנם עכ"פ בכל אופן מורין דברי הגמרא דהא דשמנה פסוקים אלו יחיד קורא אותן הוא מחמת דקדושתן קלה משאר פסוקי התורה ולשיטת רבינו אדרבה יהיה עוד תוספת קדושה בשמנה פסוקים האלה יותר מבכל שאר התורה. דהלא בודאי אין כונת רבינו דשמנה פסוקים האלה יכול יחיד לקרותן. בלא ברכה דהלא גם כל שאר תורה כולה יכול כל אדם לקרות בה ביחיד דוהגית בו יומם ולילה כתיב ומה שאמרו בפרק הקורא עומד דאין קורין בתורה רק בעשרה הכונה הוא דאין מברך על קריאתה תחלה וסוף רק בקריאה בעשרה ועל כרחך כונת רבינו דיחיד קורא אותן היינו דאותן הפסוקים אישתנו משאר התורה ויכול לקרות בהן ביחיד ומברך עליהן תחלה וסוף גם בקריאת יחיד ואין צריך עשרה להברכה וא"כ הרי יש באלו השמנה פסוקים תוספת קדושה יותר מאת אשר יש בכל שאר התורה דבכל שאר התורה אין היחיד מברך עליה תחלה וסוף ובאלו הפסוקים גם יחיד מברך תחלה וסוף על קריאתן אמנם לדעתי כונת המימרא הוא כן דיחיד קורא אותן בביהכ"נ היינו דהקריאה בציבור בביהכ"נ הוא כמו קריאת כל יחיד דכמו דבקריאת יחיד אין הציבור עונין על הברכה ברכו את ה' המבורך וכמו שאמרו. דאין קורין בתורה פחות מעשרה והכונה הוא דבפחות מעשרה אין העולה לתורה אומר ברכו את ה' המבורך וכמו כן בכל הני דמייתי שם במתניתין דאין פורסין את שמע ואין עוברים לפני התיבה בפחות מעשרה דהוי ג"כ הכונה על קדושה וברכו גם בברכת המזון מייתי שם הגמרא הטעם דכיון דאומר נברך לאלהינו ובפחות מעשרה לאו אורח ארעא הוא הרי בלשון עיקר הקפידא בעשרה הוא על ענית הברכה שעונה הציבור וגם בקריאת התורה כן הוא דאין עונים ברכו רק בקריאה בעשרה אבל ברכת אשר בחר בנו ודאי מחויב לברך כל יחיד שקורא בתורה בין ללמד או להתלמד ואף להשלים הפרשה ביחיד באם אי אפשר לו בציבור. על כולן מחויב לברך ברכות אשר בחר בנו טרם התחלת קריאתו באם לא בירך עדיין באותו יום או שהסיח דעתו מהברכה שבירך כבר ולא מצינו בשום מקום שברכת אשר בחר בנו מחויב להיות דוקא על תלמוד תורה בעשרה ולמה ישתנה קריאת שמנה פסוקים האלה שקורא בתורה שבכתב ביחיד משאר לימודים שלומד בתורה שבע"פ דלא נברך עליהם כלל אלא ודאי דכונת המימרא הוא על פריסת שמע דברכו את ה' המבורך דאינה רק בעשרה ולפ"ז הוי כונת הגמרא דשמנה פסוקים שבסוף התורה יחיד קורא אותן דהיינו דברכות הקריאה הוא כמו כל שאר ברכות תלמוד תורה ביחיד ואף אם קורא אותן בביהכ"נ בציבור בכל זאת אין מברך על קריאתן כדרך שמברכין על שאר התורה בציבור בביהכ"נ בעניות ברכו רק כקריאת יחיד דהיינו בברכת אשר בחר בנו לבד כשאר יחיד שקורא בתורה. דאינו מברך רק ברכות התורה לבד וממילא אין קפידא בקריאת אלה הפסוקים בין יש בביהכ"נ עשרה בשעת הקריאה או לא ואף אם יש עשרה בביהכ"נ בכל זאת אין קורא אותן רק כקריאת יחיד בלא אמירת ברכו וממילא מסולק בזה כל דקדוקי הראב"ד ז"ל

הלכה כ"ג אין קוראין בחומשים כו' ואין גוללין ס"ת בציבור מפני טורח הציבור כו'. ולפיכך אם יצטרכו לקרות שני ענינים מוציאין שני ספרי תורות ע"ב

בש"ע א"ח סי' קמ"ז סעי' ח' הביא הב"י. דביום שמוציאין שני ספרי תורות לא יפתחו השניה ולא יסורו המפה עד שיגללו הראשונה וכתב הרמ"א בהגה"ה על זה ואין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השלחן והנה דין ההגה"ה זו הוא מאור זרוע שכתב דכך הוא מנהגינו וטעות נזדקר להמרשים שם בש"ע דהוא מאור זרוע בשם הירושלמי ואמת הוא דהאור זרוע הביא שם הירושלמי. אבל הירושלמי הוא ממש ההיפך מדין הזה דהירושלמי סבירא ליה דבשני ס"ת אין מוציאין כלל את השנית עד שיניח את הראשונה בארון אבל הא"ז כתב שם על דברי הירושלמי זה. דאין מנהגינו כן אלא מוציאין שתיהן בבת אחת ואין מסלקין את הראשונה עד שיניח את השניה על השלחן אמנם גם הא"ז לא כתב שום טעם על מנהגינו דאנו סומכין. לנהוג נגד הירושלמי ובפרט דגם דעת הגמרא דידן נראה כהירושלמי דביומא דף נ"ו הביא הגמרא ההוא דנחית קמיה דרבא ואמר נטל דם הפר והניח דם השעיר ואמר ליה אימא הניח דם השעיר ונטל דם הפר הרי לך בפירוש דגם דעת הגמרא דידן הוא בעשיות שתי מצות זו אחר זו. שצריך להניח הראשונה קודם ואח"כ יטול השניה גם על הא דאין מסלקין את הראשונה מעל השלחן עד שהניחו את השניה הביא בשם ההגמ''י דהוא מפרק ה' דפסחים דאמרינן בדם פסחים דהכהן מקבל המלא ומחזיר הריקן והוא הקשה על ההגמ"יי דאדרבא ממימרא זו מוכח להיפך דקאמר שם טעמא דאיפכא לא משום דכי מושיט ליה ידיה בעי לקיבולי תיכף משום דאין מעבירין על המצות אבל אי לאו דאין מעבירין על המצות. כי מושיט לו ידו היה נותן לו הריקן תחלה ואח"כ היה מקבל המלא ממנו גם הטעמים שהביאו בהג"א ובמג"א שם ע"ז שלא יסיחו דעתם מן המצות ובשביל אמירת קדיש שיהיה על שתיהן גם זה אין לו שום עיקר ושורש כלל והנראה לי בזה דודאי נכון הוא בעשיות שתי מצות שלא להתחיל בעשיות מצוה השנית עד אשר יגמור הראשונה לגמרי ומשום דאין עושין מצות חבילות חבילות ומהאי טעמא מסתבר ליה להירושלמי דבשני ספרי תורות. אין מוציאין השניה עד אשר יגמור כל סילוקה של הראשונה. להניחה בארון. אמנם מגמרא דידן מוכח דמסתבר להו. דהא דאין עושין מצות חבילות חבילות לא שייך רק באם עכ"פ המצוה השנית מוכנת לו לעשותה טרם אשר הניח מידו המצוה הראשונה וכמו בקבלת ומתן דמים דתיכף כשיקבל הדמים לידו המה ראוים לזריקה ולפיכך שפיר אהדר ליה רבא לההוא דנחית קמיה דיאמר הניח דם השעיר ואח"כ נטל דם הפר וגם בדמי פסחים אי לאו דאין מעבירין על המצות היה איפכא שהיה מניח את הריקן