יד המלך (לנדא) - א לט

לדון בהם הכלל כל דפריש שפיר אנו יכולין לדון על תערובות הנשאר בכללא דרב דכל דנפיל דאיסורא נפל ואף דאם היינו יודעים בודאי דהאיסור הוא בהנפולים שוב לא היה בהשנים רק ספק אחד מ"מ הלא זה גופא דאנו תולין דאיסורא נפל אינו מכח ודאי אלא דתלינן כך מספק לכן אף בהשנים יחשב כלל זה גופא לספק להיפך ושפיר הוי ספק ספיקא וכמו דבכל ספק ספיקא בתערובות אנו מתירין את כל אחד מהתערובות ואף דעכ"פ אחד מהם בודאי איסור מ"מ כיון דיש בידינו לומר על כל אחד מהם דהוא ההיתר אנו מתירין כל אחד בספק ספיקא ובכל חד וחד תלינן האיסור בהנשארים כמו כן הכא כשאנו דנין על התערובות הנשאר אנו מתירין התערובות ותלינן דהאיסור הוא בהנפולים וכשאנו דנין על הנפולים אנו מסופקים להיפך דדלמא האיסור בהתערובות נשאר ושניהם מותרים מכח ספק ספיקא דכיון דאין כאן עכ"פ שום סתירה מתנגדות בנושא אחד שפיר אנו יכולין לדחות את האיסור הנה והנה דכשאנו דנין על זה אנו דוחין ותלינן את האיסור באחרת וכשאנו דנין על אותו האחרת אנו דוחין ותלינן האיסור בזה וזה הוא ענין ההיתר של של כל ספק ספיקא משא"כ אם נפל אחד מהתערובות דבאחד ליכא רק ספק אחד ואין בידינו להתירו רק מכח כללא דכל דפריש מרובה פריש והגם דגם תליה זו אינה רק מכח ספק בכל זאת שוב אין בידינו לדון על התערובות בכללא דרב דכל דנפל מאיסורא נפל דאז יהיה. בזה הטבעת אחד עצמו שנפל שתי סתירות מתנגדות בנושא אחד דבטבעת הזאת גופא אנו תולין בספיקו לענין עצמו להיתר ולענין התערובות נהיה תולין בו לאיסור וזה אי אפשר וכמו שביארתי

ובדרך זה ירווח לן תמיהת התוספת שם בסוגיא ד"ה רב דאמר כר"א וזה לשונם שם ותימה הא טעמא דר' אליעזר הוא משום דכתיב מום בם בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות מרצין כדמפרש ביומא דף ס"ב וכיון דמרצה בדיעבד מקילין בהו להקריב התערובות גם לכתחלה ולתלות דשל בעלת מום הקריב בראשונה אבל בעלמא לא תלינן בהכי יע"ש מה שנדחקו בתירוצם ולפמ"ש יתורץ תמיהת התוספת זו בדרך ישר ונכון מאוד דהנה צריכים אנו להבין כונת עיקר תמיהתם מקרא דמום בם דע"י תערובות מרצין הא מקרא זה דמום בם אינו מרצה רק דיעבד ור' אליעזר מתיר להקריב הנשארים אף לכתחלה ושפיר מוקי הגמרא הא דרב כר' אליעזר להתיר בטבעות הנשארים אף לכתחלה דע"כ גם טעמא דר' אליעזר דמתיר הקרבנות הנשארים לכתחלה. על כרחך הוא משום דתלינן דהבעל מום. הקריב בראשונה. דאי מקרא דמום בם לא היה ההקרבה מרצה רק בדיעבד אלא ע"כ דכונת תמיהת התוס' הוא על הקרא דלמה לי קרא דמום בם להורות לנו דבתערובות מרצה בדיעבד תיפוק ליה דבתערובות מותר להקריב כולן אף לכתחלה כאשר קרב רק אחד מהם בראשונה בדיעבד וקרא דמום בם למה לי אלא מדאיצטריך רחמנא קרא דמום בם ע"כ בא להראות לנו דבעלמא לא אמרינן דנפיל דאיסורא נפיל וממילא גם בדיעבד לא היה ההקרבה מרצה רק דבקרבנות גלי לן רחמנא קרא דמום בם דאף דלא תלינן את ההקרבה ראשונה בבעל מום מ"מ בדיעבד אף הבעל מום מרצה בתערובות לכן סמיך ר' אלעזר להקל בתערובות הזה להתיר אף לכתחלה להקריב כולן באם קרב אחד מהם ומשום דכיון דהקילה רחמנא בתערובות הזה. דבעלי מומין עצמן מרצין בדיעבד גם אנו מקילין לתלות בזה דהבעל מום הקריב בראשונה ולהתיר ע"י זה כל הקרבנות כולן אף לכתחלה אבל אכתי איך סמיך רב על מלתא דר' אליעזר להקל להתיר כזה בתערובות טבעת של ע"ז ולתלות דאיסורא נפיל הא בטבעת עכ"פ הא דאיסורא אף באיסוריה קיימי זה הוא תוכן כונת תמיהתם אמנם לפי מה שהסברתי אין כאן שום תמוה כלל דאף אם נאמר דמלתא דר' אליעזר לתלות באיסורא הוא לאו דוקא בקרבנות לבד רק בכל איסורים תלינן דמה דנפל דאיסורא נפל בכל זאת שפיר איצטריך בתערובות בעלי מומין קרא דמום בם דאף הבעלי מומין מרצין ע"י תערובות דאי לאו קרא זה היה תערובות איברי, בעלי מומין גרע לענין זה מן כל שארי תערובות דלא היה מקום כאן לדון בו מלתא דר"א ולחלוח דהבעל מום הוקרב בראשונה ומשום דגם אחר הקרבה יש לנו מקום לדון על האבר זה. שכבר הקריב בראשונה לענין ריצוי אם הוא מהתמימים ויהיה מרצה בהקרבתו או אם הוא מבעלי מומין ואינו מרצה,. וכבר ביארתי דהיכי דיש מקום לדון ע"ז שנפל ולומר עליו דמרובא נפל לא המכינן להתיר התערובות ולתלות להיפך ע"ז שנפל דממיעוטא דאיסורא נפל ולפיכך בתערובות בעלי מומין אף בשנים שנים לא היה מהני דלפי מה שביארתי לדעת רבינו העיקר ההיתר הוא של שנים שנים משום דבשנים אין צריכין להתיר אותן שנפלו מכח כללא דכל דפריש מרובא פריש המתנגד נגד כללא דכל דנפל דאיסור' נפל ומשום דבשנים שנפלו בלא"ה המה מותרי' דעל כל אחד מהם. איכא ספק ספיקא והנה זה שייך באיסור והיתר להדיוט אבל לענין ריצוי המזבח מה מועיל ספק ספיקא הלכך אי לאו קרא דמום בם אזי כאשר היינו דנין על אותן שכבר נקרבו אם המה מרצין לא היה בידינו שום צד להחליט עליהם דמרצין זולת מחמת הכלל דכל דפריש מרובא פריש לבד וממילא לא היה בידינו להתיר הקרבות הנשארים לכתחלה ולסמוך דהראשונה שכבר הוקרב היה הבעל מום דזה היה סותר לכללא דכל דפריש אשר אנו סומכין עליו לענין ריצוי של הראשונים בעצמם ולכן לא הוי מקום כלל בתערובות איברי בעלי מומין בתמימים לסמוך בזה על מלתא דרב דכל דנפל כו' ולפיכך שפיר איצטריך קרא דמום בם להורות לנו דכל עיקר דאיברי בעלי מומין אינם מרצים היינו כשהוקרבו לבדם אבל כשהוקרבו בתערובות תמימים אף הבעלי מומין מרצין כשהוקרבו שנים בראשונה ואף לענין ריצוי של אותן השנים בעצמם אין אנו צריכין כלל לכללא דכל דפריש מרובא פריש לתלות דשניהם מהתמימים הם דהא אף אם אחד הוא הבעל מום בכל זאת כיון דהוקרב בתערובות עם השני שהוא אבר תמים אזי בכל ענין שניהם מרצין וגם הבעלי מום מרצה בדיעבד כמו אבר התמים וכיון דבדיעבד אותן השנים בכל אופן מרצין ואין לנו שום נ"מ אם הנקרבים בראשונה היו שניהם תמימים או אחד מהם היה בעל מום לפיכך כשבאנו לדין על האיברים הנשארים. שפיר אנו יכולים לתלות דבתוך השנים הנקרבים בראשונה אחד מהם בעל מום היה וסומכין ע"ז להתיר להקריב השאר לכתחלה ולתלות דכל הנשארים כולם תמימים המה והנה זה שייך בהוקרבו בראשונה שנים. אבל אי לא הוקרב רק אחד הרי אם הוא בעל מום אזי הוקרב לבדו בלי תערובות תמים ואף בדיעבד אינו מרצה ולא נשאר לנו מקום לדון על הריצוי של הראשון רק מכח כל דפריש מרובא פריש דהוא מרוב התמימים ושוב לא היה בידינו עוד להיפך להתיר הקרבות השאר ולתלות שהבעל מום היה בהראשון ולפ"ז קפידת השנים דוקא אשר אנו צריכים בטבעת ע"ז וגם בתערובות. איברי בעלי מומין הוא מטעם אחד דהיינו כדי למנוע הכרחית היתר הנדון על הא דנפיל מחמת כללא כל דפריש רק דהפעולת של השנים בשתי אלה המה שונים זה מזה דבטבעת. הוי פעולת השנים בכדי שיהיה. על כל אחד שוב היתר מכח ספק ספיקא ובאיברי בעלי מומין דלא שייך בהן ספק ספיקא הוי פעולת השנים בכדי שאף אם יש בתוכן אחד הבעל מום יהיה גם הבעל מום מרצה בדיעבד משום דבשנים יש עכ"פ בההקרבה תערובות אבר תמים ובתערובות אבר תמים אף הבעל מום מרצה ומקרא דמום בם דבם הוא דלא ירצה אבל ע"י תערובות מרצה ועל השנות בלשון הגמרא מספר השנים שני פעמים דלא הכשיר ר' אלעזר אלא שנים שנים אין הכונה על היתר הקרבות כל האיברים כולם שיהיו דוקא שנים שנים רק דהכונה הוא על שני המשניות דנכפל בהם פלוגתא זו דר"א וחכמים שני פעמים פעם באברים ופעם בכוסות דמים וע"ז קאמר הגמרא דכי הכשיר ר' אליעזר בין בדם ובין באברים הקרבות הנשארים לכתחלה לא הכשיר רק באם היתה ההקרבה הראשונה של האברים וגם של הכוסות שנים שנים דהיינו באברים. שני אברים ובדם שתי כוסות ויגיד עליו ריעו דמסיק הגמרא אמר לך רב אנא תרתי קאמינא. ובזה לא נאמר תרתי תרתי כמו בדר"א משום דהא דר"א קאי אשני ענינים אמנם מלתא דרב דלא קאי רק על טבעת של ע"ז לבד לכן לא הוכפל בו לשון זה דתרתי תרתי

ולפי ביאור דברינו אלה יתבאר פסקי רבינו לנכון דאף דבטבעת פסק כרב בכל זאת בתערובות אברי בעלי מומין שפיר פסק כחכמים דכולן יצאו לבית השריפה דכיון דרבינו לא סבירא ליה דרשא דמום בם דע"י תערובות מרצין וכיון דהאבר הבעל מום בעצמו עכ"פ בכל מקום שהוא אינו מרצה לכן גם אם הוקרבו שנים בראשונ' נשאר לנו עדיין לדון תמיד עליהם לענין ריצוי אם היה אחד מהם בעל מום אזי אינו מרצה רק אחד מהם ואם היו שניהם מהתמימים אזי שניהם מרצים וממילא אנו צריכין לתלות על השנים הראשונים דכל דפריש מרובא הוא ושניהם תמימים היו ומרצין וזה מתנגד למלתא דלרב לדין בו על הנשארים ולתלות דבהני הראשונים היה הבעל מום ביניהם ואינו מרצה רק אחד מהם וזה הוא תרתי דסתרי ולפיכך אליבא דדינא דלא קיימינן כדרשא זו דמום בם דע"י תערובות מרצין לא משכחת כלל בתערובות בעלי מומין לדון בהם דינא דרב ולתלות המומין באותן שהקריבו בראשונה ושפיר פסק רבינו כחכמים דאפילו הוקרבו כולן חוץ מן האחרון יצא לבית השריפה ועיין בתוספת יומא דף ס"ד דכתבו שם בתירוץ השני דבדיעבד גם חכמים מודים לר"א דמרצה וכל פלוגתתם אינו אלא בלכתחלה אמנם רבינו דפסק דהלכה כחכמים ולא הזכיר בכל הלכותיו כלל מהא דע"י תערובות מרצין בדיעבד נראה דמסתבר ליה דחכמי' פליגי עליה דר"א אף בדיעבד וכן הוא משמעות הגמרא פרק כל הזבחים דף ע"ג דקאמר שם הגמרא ורבנן בם בהם לא דרשו וא"כ אין להם לרבנן שום לימוד על הא דע"י תערובות מרצין ועיין שם בתוס' ד"ה הא דרצו התוס' להחזיק דעתם זאת שהבאתי וכבר כתבתי דדעת רבינו מורה בזה שלא כדעת התוס'

גם דעת רבינו בפי"ג דתרומות בחביות ותאינה עולה בדרך זה לנכון דכיון דלדעת רבינו כוונת תרי הנאמר בגמרא הוא על הנפילה דבעינן שיפלו תרי ובכדי שיהיה ס"ס בכל אחד מהם ולא נצטרך לבוא בהם בשום פעם לדון עליהם כללא כל דפריש וזה שייך בטבעת דהוא דבר המתקיים ושפיר מסתבר ליה לרבינו דאי לאו דנפלו שנים שנים אף דאין אנו דנין עליהם כעת מ"מ כיון דיש במציאות שיעלה ממצולות המים במקרה או בפעולה ויהיה לנו אז מקום לדון עליו משא"כ בתאינים כשנפלו ים