יד המלך (לנדא) - א לה

מהם ולומר דהוברר הדבר דהאיסור הושלך והכא בשני לוגין שאני עתיד להפריש לא היה התרומה מבוררת קודם התערובות אבל בכל זאת עכ"פ בכל אופן תערובות כזה אינה ניתרת בהרמת התרומה מתוכו רק עפ"י ברירה דהוברר הדבר דשני לוגין שהורמו הן המה השני לוגין שהיה חל עליהם שם תרומה מעיקרא וכיון דאנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אף הפרשה לא ליהני אלא ודאי כאשר כתבתי דבדבר העומד ליחלק מצד עצמו אין בו משום לתא דברירה כלל והלכך שפיר בשני לוגין שאני עתיד להפריש כיון דאפשר לחלק התרומה ממנו כמאן דחילקה בשעת אמירה ואין לזה שום ענין ברירה כלל והא דפליגי תנאי בדין זה אם יש ברירה. או אין ברירה היינו לשתות קודם הפרשה בעוד השני לוגין בתוכן דבזה מועיל ההפרשה למפרע וע"כ צריכים אנו לומר. דכשיפריש אחר השתיה הוברר הדבר דלמפרע גם קודם השתיה הן המה היו אותן הלוגין שהפריש. ובזה שפיר אוסרים ר"י ור' יוסי ור"ש משום דלית להו ברירה וכמו שכתבתי דבכל ענינים העומדים לחלוק מצד עצמן אין בהסיבות הנמשכות מהחלוקה הפועלים על אחר החלוקה שום לתא דברירה כלל דוק היטב בדבר זה כי הוא כלל גדול בענין ברירה

ועפ"י הדברים האלה ארוח לן תמוה עצומה שיש לתמוה בסוגיא דפרק השוכר. דף ס"ד דמותיב הגמ' על הא דרוצה בקיומו אסור ממתניתין לגר ונכרי שירשו את אביהם נכרי דזה נוטל ע"ז וזה נוטל פירות ואמאי רשאי להגר ליטול פירות נגד חלקו בע"ז. הא ע"י כך רוצה בקיומו של ע"ז ומשני שאני ירושת הגר דהוא דרבנן ואקילו בה כי היכי דלא יחזור לסורו אמר רב פפא תניא נמי הכא בד"א שירשו אבל נשתתפו לא ע"כ והנה כל ענין הסוגיא זו הוא תמוה דטרם אשר ידע התרצן מירושת הגר דאקולי בה רבנן למה ליה לאקשוי מרוצה בקיומו. הלא בלא"ה איך רשאי הגר ליטול פירות נגד ע"ז הלא בדאורייתא. אין ברירה ויורשים שחלקו בירושתם כלקוחות דמיא ואיך רשאי ליטול פירות נגד ע"ז הא חליפי ע"ז עומד ונוטל והתוספות שם ד"ה תניא התעוררו בענין ברירה אבל בדרך אחר והמעיין שם בדבריהם יראה דתוכן סברתם הוא לאהיש ברירה. והוברר הדבר. דנטל חלקו ממש אשר נפל אליו בירושה שוב אין מקום גם לאיסור רוצה בקיומו ותירצו. בזה מה דהוכרח הגמרא להביא הא דבד"א שירשו אבל נשתתפו לא להוכיח מיניה דסבירא ליה להברייתא דאין ברירה דאם יש ברירה אפילו נשתתפו יהיה מותר דאם יש ברירה אין איסור גם מצד רוצה בקיומו ואלא דאין ברירה א"כ גם ירשו יהיה אסור ומשום רוצה בקיומו אלא ודאי דבירושת הגר אקילו בה רבנן זה הוא תוכן כונת דבריהם למעיין שם. והנה דברי התוספות האלה המה קשה הבנה דמלבד דבגוף סברתם יש לדון טובא דהסברא הוא דלענין איסור רוצה בקיומו אין חילוק בין אם יש ברירה או אין ברירה ואף אם יש ברירה יש איסור בלקיחת הפירות נגד ע"ז דנהי דהוברר הדבר דחלקו בפירות הוא נוטל בכל זאת אי לאו הע"ז לא היה נוטל חלקו זה בפירות וע"י לקיחת הפירות הוא רוצה בקיומו של ע"ז אמנם מלבד דבר זה תמוה עוד על התוספת דכיון דהמה הרגישו בסברת אין ברירה ובפרט לפי סברתם דדין ברירה ורוצה בקיומו תלוין זה בזה ולפי סברת המקשן דהקשה מצד רוצה בקיומו ע"כ סבירא ליה להמקשן דאין ברירה יהיה מאיזה הוכחה שיהיה עכ"פ לפי סברתו זאת סבירא ליה להברייתא דאין ברירה וא"כ למה ליה להגמרא לאקשוי מרוצה בקיומו הלא טפי הוי ליה לאקשוי מאיסור אין ברירה גופא דהוי איסור הנאות חליפי ע"ז ממש. והיותר תמוה על רבינו דבפרק י"ג מהלכות מ"א הביא דין זה לבנשתתפו אסור ליקח פירות נגד ע"ז משום איסור רוצה בקיומו והלא רבינו פוסק דבדאורייתא אין ברירה והיה לו לרבינו להביא טעם האיסור היותר נכון משום דאין ברירה וחלופי ע"ז עומד ונוטל אבל לפמ"ש ניחא הכל דמתניתין דגר ונכרי שירשו אביהם נכרי מיירי בירושת מטלטלין וכל מטלטלין עומדים לחלוק והוי כמו עיסת שותפים דעיר הנידחת דכמאן דפליגי דמיא והלכך בשותפין כי האי גונא במטלטלין פירות וע"ז אין בזה משום לתא דברירה כלל והיו מותרים לחלוק שהישראל יקח הפירות והנכרי יקח הע"ז אי לאו איסור משום רוצה בקיומו ושייך אף במקום דלא שייך האיסור דאין ברירה דהא בכל צד עכ"פ רצונו הוא בקיום איסורי הנאה ולפיכך שפיר הביא רבינו טעם איסור חלוקה זו בנשתתפו משום איסור רוצה בקיומו ולא משום ברירה דבחלוקת שותפים במטלטלין לא שייך איסור ברירה כלל והא דבגר ונכרי שירשו פריך הגמ' מצד רוצה בקיומו ואף דבחלוקת ירושה דלא שייך בהני הא דכמאן דפליגי דמיא אף בדבר העומד לחלוק שייך ענין ברירה הרי באמת היה הגמרא יכול להקשות מצד אין ברירה רק דידע המקשן מהדיחוי דמתניתין אתיא כמ"ד יש ברירה ולפיכך היה עדיפא טפי להמקשן למפרך מצד איסור של רוצה בקיומו דקושיא זו הוא אליבא דד"ה דאף למ"ד יש ברירה והוברר לו חלקו בהפירות בכל זאת חלק זה מחמת הע"ז יבוא לו וע"י נטילת חלקו בהפירות רוצה בקיום ע"ז וכמו שכתבתי דאיסור רוצה בקיומו שייך בכל אופן ודלא כסברת התוס' ומשני שאני ירושת הגר שהוא דרבנן ובכדי שלא יחזור לסורו אקילו בה רבנן ולא חשו לאיסור של רוצה בקיומו וע''ז קאמר הגמרא תניא נמי הכי דרוצה בקיומו בכל מקום אסור רק הכא בירושת הגר משום אקילו בה רבנן לא חשו לאיסור של רוצה בקיומו דאי משום ברירה הלא בנשתתפו במטלטלין לא שייך ברירה דכמאן דפליגי דמי ואדרבה דבירשו היה מחויב להיות אסור ומשום דבירושה אף במטלטלין שייך ברירה דבירושה לא שייך דכמאן דפליגי דמי אבל בנשתתפו היה מחויב להיות מותר ומדאסרו בנשתתפו על כרחך טעם האיסור הוא משום רוצה בקיומו וא"כ מה לי נשתתפו ומה לי אם ירשו וגם בירשו יהיה אסור משום דרוצה בקיומו אלא ודאי לבירושת הגר אקילו באיסור רוצה בקיומו כדי שלא יחזור לסורו ולפי דברים אלה ממילא אין מקום לקושיות התוספת כלל דהא דאיצטריך להביא התניא נמי הכי מברייתא דנשתתפו לא דממתניתין דנאמר דירשו מותר אין ראיה עדיין דנשתתפו אסור ומשום דרוצה בקיומו אסור דיכול להיות דרוצה בקיומו בכל מקום לגמרי מותר וממילא אין שום איסור גם בנשתתפו והא דנאמר במתניתין ירשו היינו להורות לנו כמ"ד דיש ברירה או אף למ"ד דאין ברירה השמיענו מתניתין דמשום ירושת הגר אקילו רבנן גם לענין איסור ברירה ומתניתין אשמעינן ירשו להורות לנו דין ברירה דבירושה שפיר שייך דין ברירה אף בחלוקת מטלטלין והורה לנו המשנה או דיש ברירה או קולת רבנן בירושת הגר בדין ברירה אבל ברוצה בקיומו אין אנו צריכין לקולת רבנן בירושת הגר דוקא דרוצה בקיומו בכל מקום לגמרי מותר. אבל בנשתתפו לא היה מקום להשמיענו כל זה כלל דבנשתתפו בלא"ה פשיטא דמותר דבחלוקת מטלטלין העומדים לחלוק כמאן דפליגי דמיא ואין לזה שום ענין עם ברירה כלל וגם משום איסור בקיומו ג"כ ליכא דרוצה בקיומו בכל מקום לגמרי מותר ומהיכי תיתי יהיה אסור בנשתתפו ולכן מהא דנאמר במתניתין דירשו מותר אין עדיין שום ראיה כלל. להא דרוצה בקיומו דבירושת הגר לבד מותר ובכל מקום אסור דיכול להיות. דרוצה בקיומו בכל מקום וגם בנשתתפו מותר ולפיכך שפיר הוצרך הגמ' להביא ראיה מברייתא דנאמר בה בפירוש דדוקא ירשו מותר אבל נשתתפו אסור והיינו ע"כ משום רוצה בקיומו דאיסור ברירה לא שייך בשותפות מטלטלין ושפיר מוכח דרצה בקיומו אסור בכל מקום לבד בירושת הגר אקילו בה רבנן ולא חשו לאיסור רוצה בקיומו וכמו שכתבתי

פרק שביעי הלכה ב' עכו"ם ומשמשיה ותקרובות שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל תוך ביתך וכל הנהנה באחד מאלו לוקה שתים אחת משום לא תביא תועבה ואחת משום ולא ידבק בך מן החרם ע"כ

הנה רבינו ביאר לנו כאן דעתו דבע"ז לוקה על כל דרכי הנאה ואף אם הוא מידי דאכילה ונהנה ממנו. שלא כדרך אכילה בכל ענין לוקה דסתם וכלל בכל הנעשה בשביל עכו"ם דכל הנהנה ממנה לוקה שתים הרי לך דגם במידי דאכילה ובכל דרכי הנאה בעכו"ם הוא לוקה ואף דבפרק ח' מהלכות מ"א הל' י"ג הורה לנו רבינו. דכל דבר מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או שנתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה היינו דוקא בכל שארי איסורי הנאה אשר האיסור שלהם הוא מלא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו. כיון דאפקיה רחמנא לאיסור הנאה שלהם בלשון אכילה אין הנאה אחרת בכלל. רק הנאה הבאה דרך אכילה. משא"כ באיסור הנאה דעכו"ם דהוא מקרא דלא תביא תועבה, ומן ולא ידבק בך מאומה מן החרם דלא מצינו בו אכילה ואדרבא דבאזהרה דלא ידבק בך מאומה כל דרכי הנאה במשמע הלכך אף דלאו דרך אכילה ג"כ אסור וכמו כן חילקו התוס' פרק כל הצלמים דף מ"ג ד"ה אמרו לו לענין שלא כדרך הנאה וז"ל ואין להקשות דרבנן אדרבנן דהכא חיישי רבנן לזבל ואלו גבי חמץ פרק כ"ש סברי רבנן דמפרר וזורה לרוח. דיש לחלק דגבי חמץ דכתיב לא יאכל הלכך אינו אסור רק דרך הנאה משא"כ בע"ז דכתיב לא ידבק בך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו לפיכך אף שלא כדרך הנאה אסור

איברא דבפ"ק דע"ז דף י"ב נסתפקו התוספת שם בזה אם גם בע"ז בעינן ג"כ כדרך הנאתן דוקא. דגם בע"ז כתיב אכילה ויאכלו מזבחי מתים וצריכין אנו לומר דהתם בפרק כל הצלמים קאי התוספת על ע"ז עצמה דאזהרתה מלא ידבק בך מאומה. ולא מצינו באזהרתה שום לשון אכילה ולפיכך גם שלא כדרך הנאתה אסור אבל בפ"ק דע"ז התסקאי התוספ' על תקרובות וכמו שהביאו אזהרתה מקרא דיאכלו זבחי מתים דכתיב בה לשון אכילה הלכך נסתפקו התוספת אם שלא כדרך הנאתן אסור בתקרובות ועיין בתוספת פרק כ"ש דף ך"ו ד"ה שאני שכתבו ג"כ דלפיכך אסור לישב תחת אשירה של ע"ז ואף דהוא שלא כדרך הנאתן משום דגבי ע"ז לא כתיב אכילה ע"כ. אמנם גם אשירה היא ע"ז עצמה