יד המלך (לנדא) - א לג

אינו רק מחשבה וכל עיקר תועלת המחשבה הוא רק מכח דרשא דכי יותן דומיא דכי יתן על אחת כמה וכמה בדיבור דמגדף ועובד ע"ז דהתורה אמרה והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ואנו רואין דבכל חיוב מלקות אין לוקין על לאו שאין בו מעשה ומשום דכתיב אם לא תשמור לעשות והדר כתיב והפלא ה' את מכותך וכמו דמשני הגמרא בפרק אלו הן הלוקין אהא דפריך אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי ומשני לעשות כתיב. והרי במגדף כתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה ואף דכל מגדף אינו עושה זולת הדיבור שום מעשה כלל ובכל זאת אנו מחייבים אותו סקילה אלא ודאי דהדיבור של מגדף ממלא מקום המעשה ואשר תעשה קרינן ביה והלכך גם בשתי אלה במגדף ועע"ז אין מקום כלל לענין זה של תכ"ד דכמו דגבי טומאה אין כח במחשבה ודיבור להוציא הכלי מידי טומאתה ומשום דהמחשבה הראשונה אשר הכלי ירדה בה לידי טומאה הוא כמעשה ואין מחשבה ודיבור מבטל מעשה כמו כן הדיבור של המגדף ועובד ע"ז חשבה התורה כמעשה ואין כח בהדיבור שאח"כ אשר אין בו רק כח דיבור לבד לבטל מעשה וכיון דהדיבור הראשון חשיב כמעשה ממילא אין חילוק בין אם הדיבור השני שרוצה לבטל בו הדיבור הראשון היה תוך כ"ד או לאחר כ"ד וכמו שביארתי דמעשה אינה יכולה בשום פעם להתבטל מדיבור ואף רגע כמימרא אחר העשיה מה שעשוי עשוי ועיין בריש פ"א מהלכות שגגות דדברי רבינו שם נראים כסותרים דבריו לכאן והלח"מ התעורר שם על רבינו בזה ודחק ליישבו ובחידושי שם אאריך אי"ה לכוין פסקי רבינו לנכון

פרק ג הלכה ט' העושה עכו"ם לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה ע"כ

והלח"מ הקשה על רבינו בזה דהיכי דעשאוהו אחרים אמאי לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו ומתרץ דכיון דהאחר עושה מעשה בשליחתו הוי כאלו עשאו וחייב והנה תירוצו של הלח"מ צריך ביאור דאיך לוקה על המעשה שעושה האחר בשליחתו הלא אין שליח לדבר עבירה וצריכין אנו לחלק בעיקרו של כלל זה דאשלד"ע דבכל ענין אשר כל עיקר אזהרתו הנאמר בתורה לא נאמר בראשיתו על המעשה ע"י שליח אזי בענינים כאלה אף אם בכל התורה אין שלד"ע בכל זאת כיון דנתפעל עכ"פ ע"י עשיות השליח עבירות איסור על המשלח מצד שעבר על אזהרת התורה שהזהירה דלא יעשה דבר זה ע"י שליח ולפיכך בענינים כאלה שוב אמרינן דלכל מילי יש שלד"ע והוא שליחו להיות כמותו בענין זה להיות עשיות השליח נחשב כאלו עשה המשלח בעצמו דבר זה שעשה השליח ולפיכך הכא דפרט לך הכתוב בהדיא דלא תעשה לך פסל להזהיר שלא יעשה פסל בשבילו אפילו ע"י אחרים וכמו שהביא רבינו איסור זה בכח אזהרה זו וכיון דאזהרה זו שפרטה התורה להזהיר באזהרה בפני עצמה על עשיות פסל ע"י אחרים לא יצויר כלל רק ע"י שליח ועל כרחך עכ"פ מהני שליחות זה לענין זה שיהיה המשלח עובר בעשיות פסל זה שעשה השליח בשבילו על אזהרת לאו זה דלא תעשה לך פסל וכיון דמהני שליחותו לענין זה שוב הוי לענין עשיה זו שליחו לכל דבר להיות כמותו והוי כאלו הוא בעצמו עשאה והלכך שפיר לוקה כמו על כל לאו שיש בו מעשה דעשיות השליח הוי מעשה לגבי המשלח

ומנא אמינא לה דגם לענין זה יהיה מהני ענין שליחות שיהי' יד המשלח כיד השליח ומעשה השליח יהיה חשיב מעשה לגבי המשלח ללקות עליו מהא דקאמר הגמרא בפ"ק דב"מ דף י"א דאיכא בינייהו בין רבינא ורב סמא איש דאמר לאשה צא ואקפי לי קטן דלהך דאמר דכל היכי דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מחייב שולחו הכי נמי אי בעי עביד ואי בעי לא עביד ולא מחייב שולחו ולהך דאמר כל דהשליח בר חיובא לא מחייב משלח הכא האשה לאו בת חיובא היא ומחייב שולחה והנה קשה אכתי מאי נפקא מיניה בזה הא אף להך דאמר דענין השליחות בעבירה תלוי בבר חיובא ובאיש דאמר לאשה צא ואקפי לי קטן האשה לאו בת חיובא היא. הא בכל זאת עכ"פ גם האיש המשלח ג"כ אינו לוקה דנהי דבהאי גוונא יש שלד"ע ואיסור הלאו דהקפה על המשלח הוא מ"מ בעצם המעשה דהקפה לא היה להמשלח שום חלק ונגיעה כלל והאשה לבדה היא דעשתה ההקפה וא"כ אף דהמשלח עבר על הלאו מ"מ לא גרע עכ"פ לאו זה מכל לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו והאיכא בינייהו דעביד הגמרא לענין חיוב ופטור מלקות הוא אלא ודאי כדאמרן דכל היכי דיש שליח לד"ע גם לענין עצם דעבירה הוי שליחו כמותו והוי כמו אם המשלח בעצמו עשה המעשה בידיו וממילא לוקה המשלח ככל עבירת לאו שיש בו מעשה ולפיכך בענינים אשר כל עיקרם הנאמר בתורה לא יצויר ראשית אזהרתם רק ע"י שליח הוי ג"כ שליחו כמותו לכל דבר וממילא גם לענין עצם עשיות המעשה הוי כמו אלו עשאה המשלח בידים ולוקה

ועפ"י חידוש כלל זה שמצאתי ירווח לן קושיא עצומה שיש לעורר על דעת התוספת שם בפ"ק דב"מ דכל היכי דאין שליח לד"ע גוף ענין השליחות בטל א"כ בלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי דקאמר הגמ' בפרק תמיד נשחט דף ס"ג דאם יש לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה חמץ בכולן קאי הלאו דלא תשחט והתוספת שם ד"ה השוחט הביאו בשם ריב"א דהפסח כשר דהא לא שינה עליו הכתוב לעכב והנה בשוחט וזורק ניחא דחק התורה כך הוא דאין הפסח נפסל ע"י עבירת הלאו הנעשה בו אבל ביש לאחד מבני החבורה חמץ קשה אמאי הפסח כשר הא אף אם אין עצם עבירת הלאו פוסלו הלא מבלעדי זאת הא כל ענין שליחות בתורה עיקרה בשחיטות הפסח נאמרה וכמובא בגמרא ריש פרק האיש מקדש. וא"כ זה מבני החבורה אשר לו החמץ ברשותו בטל ממנו השליחות ומשום דאין שלד"ע וממילא גם הפסח פסול דהוי כמו אם שחטו שלא למנויו. אמנם לפום כללא שכללתי ניחא דכיון דאזהרה זו דלא תשחט על חמץ דם זבחי באם יש לאחד מבני החבורה חמץ רמוז בתורה בפירוש וכמובא בגמ' שם פרק תמיד נשחט דמי כתיב לא תשחט על חמצך על חמץ כתיב והגמ' פריך שם דדלמא בחמץ של אחרים שהיה אז בעזרה נמי יע"ש וכיון דכל כוונת התורה באזהרה זו של אחד מבני החבורה לא יצויר כלל רק בשליחות ולמה יהיה כאן ש שם עבירות הלאו כלל הא אין שליח לד"ע. אלא ודאי דגלי לן התורה בזה דהכא יש שליח לד"ע והא דלא הביא הגמרא גם לזה בהדי דכתובים דמעילה וטביחה ראשית גוף האיסור הנאמר בתורה הוא בעשיות האדם ע"י עצמו רק דהתורה ריבה לנו בשתי אלה בשני כתובים הבאים כאחד לרבות דגם אם נעשו ע"י שליח חייב המשלח בהם ולכן אין מלמדין מהם. משא"כ באזהרת דשחיטות הפסח על חמץ אשר לאחד מבני החבורה דבזה לא נאמר שום ריבוי לרבות השליח רק דעצם אזהרה בתכונתה אינה סובל עשיה אחרת רק עשיה הנעשה ע"י שליח ואין זה בכלל שני כתובים הבאים כאחד ואין לו ענין כלל לכל השקלי וטריא שהובא שם בסוגיא דפרק האיש מקדש אבל מ"מ כיון דע"כ כוונת התורה באזהרה זו דיהיה שליחו כמותו לענין עבירות גוף הלאו דלא תשחט שוב הוי בזה שליחו כמותו לכל דבר וממילא גם עצם ענין השליחות אינו בטל ושפיר הוי למנויו ולפיכך שפיר פסק הריב"א דהפסח כשר

פרק רביעי הלכה הלכה ד' אין אחת מערי מקלט כו' ואין עושין עיר הנידחת בספר כדי שלא יכנסו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל ע"כ

הנה מרן הכ"מ התעורר על רבינו בזה דהא בגמרא פ"ק דסנהדרין פריך על טעם זה ותיפוק ליה דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר ומשני דר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ומאחר דרבינו פסק בפ"ג מהלכו' מלוה ולוה דאלמנה בין עשירה ובין עניה אין ממשכנין אותה ולא ס"ל כר' שמעון דדריש טעמא דקרא דאין ממשכנין את האלמנה משום דמשיאה שם רע בשכונותיה וטעם זה לא שייך בעשירה וכיון דלא סבירא לי' לרבינו כר"ש דדריש טעמא דקרא גם כאן לא היה לו לרבינו להביא הטעם זה דשמא יכנסו עכו"ם המובא בגמרא אליבא דר"ש והכ"מ חילק מסברא דנפשיה דהיכי דאין בדרשת טעמא דקראי שום נפקותא לדינא וכמו הכא בעיר הנידחת דאין שום נפקא מיניה אם אין עושין לעיר הנידחת בספר מחמת טעמא דקרא דמקרבך או מטעמא דשלא יכנסו עכו"ם בהאי גוונא אף רבינו סבירא ליה לדרוש טעמא דקראי דמוסמך יותר הדרש מחמת הכרעת השכל. ויש לי להביא ראיה לסברת הכ"מ דהנה בפ"ד מהלכות סוטה הלכה ב' פסק רבינו דאין משקין ב' סוטות כאחת ומשום דכתיב והשקה אותה ולא אותה וחברתה והשמיט רבינו מלהביא הטעם משום שלא יהיה לבה גס בה ובגמרא פ"ק דסוטה דף ח' הובא טעם זה לר"ש דדריש טעמא דקרא הרי מוכח גם מזה דרבינו לא סבירא לי' כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ובפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' כתב רבינו דבמומר לשאר עבירות חוץ מע"ז מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה וכן הובא טעם זה בגמרא דחולין דף ה' ויליף ליה התם בגמרא מקרא דמן הבהמה מכאן אמרו דמקבלין קרבנות מפושעי ישראל והתוס' שם ד"ה כדי התעוררו בזה וכתבו דהא דכדי שיחזרו בתשובה לאו טעמא דקרא הוא אלא דהגמרא נתן טעם לזה דמרבינן לקבל קרבנות מן מומר לכל התורה יותר מן מומר לדבר אחד וכוונת התוספת בזה הוא דהיה קשה להם דהאיך מובא סתמא דברייתא זו דמקבלין קרבנות מפושעי ישראל בדרשת טעמא דקרא הלא במתניתין דמשכן אלמנה והשקאת שתי סוטות כאחת איכא פלוגתא בזה בין רבי שמעון ורבי יהודא אם דרשינן טעמא דקראי או לא ואנן קיי"ל כרבי יהודא דלא דריש טעמא דקרא ולפיכך נדחקו התוספת לפרש כמו שפירשו אמנם לסברת הכ"מ אין מקום לקושית התוספת כלל ונוכל לומר בכוונת הבריית' דנתינת הטעם דמקבלין