יד המלך (לנדא) - א ג

מאמר היראה והחכמה

ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם גם שלמה בחכמתו אמר תחלת חכמה יראת ה' ואמרו במשנה דאבות כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת ואין הכונה בכל הדברים האלה. להורות לנו דהחכמה צריכה אל היראה. ואין היראה צריכה אל החכמה. דכל איש טהור עינים ובר לבב. בעיניו יראה ובלבבו יבין דשניהם כאחד טובים ואי אפשר לאחד מבלעדי השני דאם לב האדם חסר מחכמה. אין ידו משגת להגיע לתכונת יראה האמיתי. כי איננו יודע את מי הוא ירא ובפירוש שנינו במתניתן דאבות דאם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה ואולם מה שהגביהו מעלת היראה להקדימה אל החכמה הכונה הוא דהיראה צריכה לקדם פני החכמה לעמוד תמיד לימינה. וכמו דמצינו במקרא מהר יקדמונו רחמיך וכיוצא בו. כי תקדמנו ברכות טוב דאין הכונה דהרחמים והברכות ילכו בראשונה דמה בצע באלה כאשר ילכו לפנינו אם אינם הולכים עמנו ביחד רק דהכונה הוא. דהברכות ורחמי השם ב"ה ילוו אותנו להיות עמנו לכונן את דרכינו גם בלשון הגמרא מצינו כן בפרק קמא דחולין [דף כ"ה] במימרא דר' אדא בר אהבה לרבא] וכמו כן הוא הכונה של יראת חטאו קודמת לחכמתו דהיינו שהיראה יהיה לה קדימה זו שהיא תכונן דרכי החכמה להתלוות תמיד עמה להיות לה שומר לראשה לבל תמוט לעולם ולא ימעדו קרסולה בעת אשר מטה ידה ותעפיל לעלות וליראות במקומות כאלה אשר עיניה כהות להביט שמה. אזי יראה ורעד יבוא בו לבל ימוטו פעמיו. וימרה חלילה פני עליון ואז מעלת היראה אשר בקרבו יהיה לו למחסה לבל יגבה לבבו להשען בחכמתו לבוא בחזקה אל היכל המלך פנימה להתבונן במה שלא הורשה בו ויהיה מקצץ בנטיעות חלילה וזה הוא אשר הזהירנו חז"ל לבל יהיה חכמתו קודמת ליראת חטאו שלא יתן להחכמה קדימה ליראת חטאו שהיראה תהיה נדחה מפניה חלילה. רק שהיראה תקדם תמיד פני החכמה ועל ענין זה נאמר וצדיק באמונתו יחיה. כי יודע צדיק נפש בהמתו הקשורה בנפש המשכלת שבו. ונפש הבהמיי הזאת ישים חוק וגבול להשגתו עד פה תבוא ולא תוסיף. ולכן כל טהור לבב כאשר יבוא במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה וכמעט נטוי רגליו אזי תאחז ידו בעמוד היראה לבל ילך להלאה ממטרת כח יכולתו ואת נפשו המשכלת ותשוקות מחשבותיו יחיה בנותר האמונה אשר בקרבו. ומי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה ונאמר בו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים אמנם יראת משה לא היה מקוצר המשיג. כי לא קם כמוהו איש אשר ידעו ה' פנים אל פנים ותמונת ה' יביט רק לעוצם השגתו אשר השיג קצת גדולתו וחסדו ורוממות אין סוף ב"ה ולגודל ענותנותו אשר ידע בנפשו חולשת ושפלות כל שוכן בית חומר היה ירא להביט בעומק השגות עליונות מראות כאלה ואם מצינו כך במשה מובחר היצורים אשר על פני האדמה אנן מה נענה אבתריה. ובאמת אמרו חז"ל מה שעשתה החכמה עטרה לראשה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' עשתה הענוה סילותה לרגלה דכתיב עקב ענוה יראת ה' וכונתם הוא להורות לנו מעלת הענוה. כי החכמה לבדה כשהיא מבלעדי ענוה. צריכה להיות לה היראה שומר לראשה וכמו שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וזולת היראה אשר בתחלתה מלבד כי היא לא תצלח וכמו שאמרו דאין חכמתו מתקיימת אלא דלפעמים עוד היא שמור לבעליה לרעתם. כי יחזיקו במעוזה. ויהרסו לעלות בסולמות החכמה ונפל מהם רב במבוכות הספיקות וחשכת הכפירות אבל מי שהוא בטוח במדת ענוה אשר בקרבו. אזי הוא לו לחומה נשגבה בצורה. דאף חכמתו עמדה לו. כי לבו נכון ובטוח דבכל דרכי השגותיו סופו לבוא לידי יראה וכמו שנאמר עקב ענוה יראת ה' שהיראה היא תמיד בעקבה דסופה של ענוה להביא את האדם לידי יראה וכמו דמצינו באמת במשה דלא קם כמוהו. ובכל זאת לעוצם מידת ענותנותו שהיה ענו מכל אדם אשר על פני האדמה היה בא ע"י זה לידי יראה והסתיר פניו והיה ירא להביט האלהים

אמנם להבין מהותה וענינה של יראה זו אשר מקומה בראשית החכמה הנה לא לבעבור פחיתת ערכה רק דזאת היתה לה לעוצם כחה וגודל מעלתה אשר לה ומשום דאין מציאות נצחי בשום כח נברא הן בכחות הרוחנים. והן בכחות הגופנים. ואין מציאות נצחי רק להבורא לבדו על כן כמו דלכל כחות הגופות יש נגדם כח רע אשר עומד עליהם להמיתם ולכלותם כמו כן הוא גם בכחות הנפשות דלעומת כל כח טוב אשר בהבריאה יש לעומתו כח רע עומד לשטן לו אשר לילה לא ישקוט יומם לא ינוח להשמידו ולאבדו וחז"ל רמזו לנו דבר זה במאמרם. הוא השטן. הוא היצר הרע הוא המלאך המות דבזה דהוא מפתה את האדם ומסיתו לדבר רע בזה הוא ממיתו ומאבד את כחות נפשו בעולם הזה ועולה ומסטין עליו בכדי להשמיד גם את חיי עולמו הבא. כי זה הוא כחו וענינו להשמיד ולכלות כל נתח טוב האמיתי אשר בהבריאה. והאדם בכח שכלו ובחירתו. היכולת בידו להיות נצב כמו נד נגדו לבלתי נתון, אותו לעבור בגבולו ואמרו דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו דאת זה לעומת זה עשה ה' ולכן כל איש חכם לב ואמיץ כח בחכמה. כמו כן גדול כחו ורב חילו של יצרו אשר יבנה עליו מצודותיו להפילו במכמורת רשתו. וזה היה ענינו של חיזוק לב פרעה מלך מצרים לא שנלקח בחירתו ממנו. כי ישרים דרכי ה' וכל מעשהו באמונה ואלמלי היה ניטל ממנו כח בחירתו לא היה נענש על רוע מפעליו רק דבזה שנתחזק לבו ונתאמץ רוחו דשתי אלה כחות הנפש המה. אזי ע"י חיזוק כחות האלה כל כחות נפשו ולבבו הרחיבו לכן אף כחות הרעות מצד הנפש אשר בקרבו גם אלה עתקו וגם גברו חיל ביתר שאת ויתר עז מאת אשר היו בו בראשונה ואולם בכל זאת לא די דלא ניתן בזה מגרעת בבחירתו דהלא הכחות הטובות גם הרעות זה לעומת זה נשארו בו תמיד בערך שוה. וככחו אז כן עתה הים ביד בחירתו להכריע ביניהם להרע או להיטיב אלא דבחיזוק לבבו נתחזק עוד כח בחירתו דגם הבחירה כח הנפש הוא. ולכן גם ענשו נתגדל יותר מאת אשר הים לו מקדם אם המרה פני עליון בבחירתו החלושה