יד המלך (לנדא) - א כד

מוכרחת אליו בתעניתו והיינו כוונת הגמרא דלא מצער ליה דנקרא קדוש דזה הוא לאות דהנפש המשכלת שבו נתקדשה ונטהרה כל כך עד שזולת האכילת ההכרח לקיום הגוף הוא קץ וממאס לכל מותרות והנאות הגופניות ואינו מרגיש שום צער בהסיר מעצמו כל המותרות האלה אמנם האדם אשר לא הגיע עדיין למדרגה כזו ונפשו משועבדת עדיין לתאות גופו ומשוקע בחמדת עניני עולם הזה והתענית מצער ליה זה הוא הנקרא חוטא דאדם כזה אינו רשאי רק להרגיל עצמו לאט לאט לדחות מעצמו כל מותרות אבל לא לחבול גופו ולחטוא בנפשו וכשם שאסור לחבול באחרים כך אסור לו לאדם לחבול בנפשו (ועיין בירושלמי שלהי קידושין) וכמו כן הענין הוא בנזיר דצריך כפרה כשציער עצמו מן היין דהיינו באם הוא תאב אל היין ומצער את עצמו שלא לשתותו ואז אין לו לכתחלה להזיר וכשהזיר חטא על הנפש וצריך כפרה אמנם כוונת הברייתא בסמיכות הפרשיות אינה להטות סתם בני אדם לקבלות נזירות רק דהכתוב הבטיח לנו דכל הרואה סוטה בקילקולה אזי בודאי יעלה על לבו תכלית הוגי ביין ושותי שכר וימאס ויקוץ בו כל כך עד דממילא בטבעו לא יהיה תאב ליין כלל ואזי יוכל להזיר א"ע מן היין בלי הצטערות הנפש כלל ויקרא קדוש. וניחא בזה לשון הברייתא לומר לך דכל הרואה סוטה בקלקולה כו' ולשון לומר לך משמע דהכתוב רוצה להודיענו דבר זה בסמיכות הפרשיות האלה ואם לפי תהלוכות טבעי בני אדם ימסו לבבם בראותם ברעה אשר ימצא אחרים וכשיראה סוטה בקילקולה אזי ע"פ דרך הטבע מחמת פחד הסיבה המסתבב משתיית היין יזיר את עצמו ממנו בכדי להרחיק א"ע שלא יבוא לידי קלקול זה מה היתה התור' צריכה להשמיענו בזה ומה לי אם שתי פרשיות אלה סמוכים או לא הוי סמוכים זה לזה ואף אם לא היו הפרשיות סמוכים זה לזה הלא תכונת המאורע מצד עצמו יסובב שהאדם הרואה סוטה בקילקולה לפחד הענין יזיר א"ע מן היין ולפמ"ש יבואר הכל על נכון דהכתוב השמיענו בסמיכה זו לומר דאף דכל סתם נזיר נקרא חוטא מאשר חטא על הנפש ולכתחלה אין נכון לקבל נזירות על עצמו בכל זאת אדם אשר ראה סוטה בקילקולה ומחמת הכנעת תאותו הגופניות הבא לו מחמת ראיה זו הוא קץ ביין אדם כזה רשאי להזיר עצמו בנזירות וכמו בתענית דאם אין התענית מצער ליה מותר להתענות ונקרא קדוש ולשון הגמרא דיזיר א"ע מן היין הכונה דבאופן זה רשאי להזיר וכמו שבארתי

ובביאור דברים האלה יבואר על נכון הא. דפ"ק דנדרים דשם מקשה הגמרא, על ר' אלעזר הקפר. דאמר נזיר חוטא הוא דכתיב וכפר על הנפש והא האי קרא בנזיר טמא כתיב ומשני מפני ששנה בחטאו ופירש רש"י והר"ן שהנזירות בעצמו בלא טומאה ג"כ חטא הוא וזהו סותר להגמרא בפ"ק דנזיר דקאמר שם בתפס בשערו ואמר אהא נאה דהרי הוא נזיר ומתמה שם הש"ס מלתא דעבירה ואמרינן ליה נאה ומשני אין ואפילו לר"א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הני מילי נזיר טמא אבל נזיר טהור לאו חוטא הוא הרי לך דר"א הקפר מודה בנזיר טהור דלאו חוטא הוא כלל ואדרבה דנאה קרינן ליה ולפמ"ש ניחא דהנה באמת אף דסוגיות הגמרא דנדרים דמפני ששנה בחטא מורה לנו דגם עצם הנזירות הוי חטא עכ"פ אנו לא מצינו בקרא שום שם חטא רק בנזיר טמא וזה גופא צריך טעם דנהי דאחר הטומאה הגדיל החטא בשנותו הנזירות, פעמים מ"מ הלא עכ"פ קודם הטומאה לא מצינו שהנזיר יהיה נקרא חוטא כלל ולפי שיטת הגמרא דנדרים הוי המשמעות דהשני חטאים, ששנה בהם חטא אחד מהם הוא גוף קבלות הנזירות שקיבל עליו בראשונה קודם שנטמא אכן לפי מה שהסברתי יבואר הכל היטב דודאי בתחלת קבלת הנזירות שהיה עליו הערות רוח והתגברות חלק אלהי ממעל עד שקץ בתאות העולם והזיר א"ע מן היין והשכר שהוא ראש לכל חטאות ולא היה מצטער בזה כלל ונזיר כזה אף ר' אליעזר הקפר מודה דלאו חוטא הוא כלל שהרי קיבל עליו האיסור מדעתו ומסתמא היה משער בנפשו דלא מצער א"ע כלל והרי הוא קץ וממאס בזה ועליה קאי סוגיא דריש נזיר דאהא נאה. משא"כ בנזירות דטומאה דימי הנזירות הראשונים יפלו ובלתי דעתו ורצונו הוא מוכרח לספור נזירות מחדש ואף אם כבר נסתלק ממנו הערות רוחו אשר היה לו בעת קבלות הנזירות וחפץ ומתאוה מאוד מחדש לשתות יין הוא אסור בו על כרחך שלא עפ"י קבלתו כלל ואין לך צער גדול מזה דהוא לא קיבל על עצמו בראשית נזרו רק מספר הימים שידע בנפשו שיעמוד ועתה הוא מוכרח נגד דעתו לספור מחדש בעבור הטומאה שנטמא הלכך שפיר הוי אז שנה בחטא אחת הטומאה ואחת הצער איסור היין שלא מדעתו ורצונו שגרמה לו הטומאה מחדש וצריך אז כפרה על אשר חטא על הנפש פעמים בטומאה זו אבל במה שקיבל על עצמו הנזירות פעם הראשון בטהרה אין בו חטא כלל שהרי בודאי שיער בנפשו שלא יצטער כלל בימים הללו ולכן אין צריך כפרה עליו כלל ושפיר קרי ליה הגמרא נאה

פרק ד' הלכה א' הואיל והיות הגוף ברי ושלם מדרכי השם הוא שהרי אי אפשר שיבין דבר מידיעות הבורא והוא חולה לפיכך צריך להרחיק את עצמו מדברים המאבדים את הגוף כו' לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא ולא ישהה נקביו אפילו רגע אחת אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך רגליו צריך לעמוד ע"כ

זה הוא מגמרא פרק הרואה דף ס"א דעמוד החוזר מביא לידי הדרוקן סילון החוזר מביא לידי ירקון ולא ידעתי למה השמיט רבינו בפרק זה של סדר הנהגת האדם ותחלואותיו גם סיבות החולאים של הדרוקן וירקון המסובבים ע"י שהיות נקביו כאמור בגמרא ובזה לא שייך דנשתנו טבעי בני אדם מאז עד עתה וכמו שכתבו התוס' בסוף פ"ק דמ"ק דהמה לא כתבו זאת רק על עניני מאכלים המתוקנים והמופסדים לבני אדם או בעניני רפואות התחלואים אבל סיבות החולאים האלה משהיות הנקבים המה באדם עצמו ובנין האדם ותהלוכות מעיו גידיו ועורקיו לא נשתנה מאז ועד עתה ואפשר לא פסיקא ליה לרבינו כונת הגמרא בהדרוקן וירקון וגם בגמרא גופא בפרק במה מדליקין דף ל"ג מייתי הגמרא דשלשה מיני הדרוקן הם של עבירה ושל רעב ושל כשפים אבל הא דעמוד החוזר לא חשיב וכן הרגיש בזה בעל ספר ב"ש אמנם אישתמוטי ליה. כמו רגע דמסיק שם הגמרא עליה דרבא דאמר נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן דשאני רבא דאנסי' ליה רבנן בעידניה בע"כ הרי לך דגם הגמ' בפרק ב"מ ידע מהדרוקן זה הבא מעמוד החוזר ועיין בתוס' פרק הבע"י דף ס' ד"ה סימן אהא דקאמר הגמ' אבנות מדין דהעבירם לפני הציץ דכל שפניה מוריקות בידוע שנבעלה אמר ר"נ סימן לעבירה הדרוקן וכתבו התוספות וז"ל ע"י העבירה בא ההדרוקן כדאמרינן בפרק ב"מ והדרוקן לאו היינו ירקון כדאמר בהרואה אבל קצת יש להדרוקן ירוקת פנים כדאמרינן כל שפניה מוריקות ע"כ והנה הא דהביאו התוס' כדאמר בהרואה כיונו להא דאמרינן שם בסילון ועמוד החוזר דאחד מביא לידי הדרוקן ואחד לידי ירקון ודבריהם אלה תמוהים ומופלאים. דהלא המה הביאו שלשה תיבות לפני זה הגמרא דבפרק ב"מ דע"י עבירה בא הדרוקן ובגמ' זו דפרק במה מדליקין חשיב שם דסימן לעבירה הדרוקן וסימן לשנאת חנם ירקון הרי לך מבואר בהדיא מגמ' זו דפרק ב"מ עצמה דהדרוקן לאו היינו ירקון ואיך נעלם מהתוס' בכמו רגע גמרא זו דפרק ב"מ ולמה הוצרכו להביא ראיה לזה מגמרא דפרק הרואה

פרק ה' הלכה ו צניעות גדולה נוהגין ת"ח בעצמן כו' ואפילו בשעה שיכנס לבית הכסא יהיה צנוע ולא יגלה בגדיו עד שישב ע"כ

דין זה הוא מגמרא דפרק הרואה דף ס"ב דלמד ר' עקיבא מר' יהושע ג' דברים וחדא מינייהו הוא דאין נפרעין מעומד ובפ"ק דתמיד הובא דין זה דאמר ליה רב הונא לרבא תוב וגלי וכסי וקום. הרי לר' הונא יש קפידא בכך לבל יהיה פרוע גם קודם הקימה ואם לא היה לר"י ור"ע שום קפידא בהקימה לא היה רב הונא שהוא אמורא מוסיף על דברי ר"ע שלמד מר' יהושוע שהמה גדולי התנאים והלכה כמותן אמנם לפי גירסא האמור בגמר' שלפנינו דאין נפרעין מעומד ולא הוזכר כלל החילוק בין הישיבה לקימה נוכל להעמיד צואת רב הונא לבנו גם בדברי ר"ע שלמד מר"י דכונת דאין נפרעין מעומד דלעולם לא יהיה פרוע בגילוי בשר בין בישיבה ובין בקימה ורב הונא לא הוסיף כלל על דברי ר"ע. רק שהיה מפורש באזהרתו בפרטיות יותר. דהיינו תוב וגלי וכסי וקום וממילא לא יעמוד פרוע בשום פעם אבל רבינו ששינה לשון הגמרא דאין נפרעין מעומד וכתב שלא יגלה בגדיו עד שישב ומשמע דבקימה אין קפידא והוא נגד צואת רב הונא דגם בקימה אין לקום עד שיכסה גם הטור וב"י העתיקו דין זה בלשון זה שכתב, רבינו ולפי העתקתם הוא תמוה דלמה השמיטו הא דר"ה אח"ז ראיתי שגם הרי"ף והרא"ש כשהביאו לשון הברייתא כצורתה שינו ג"כ לשון האמור בגירסא שלפנינו והעתיקו בזה"ל ולמדתי שלא יפרע אדם עד שישב וזה מורה דכך היה להם הגירסא שגוף הברייתא ומסתמא גם לרבינו היה הגירסא זו ואפשר דכיון דלפי גרסא הזאת לא הקפידו ר''י ור"ע רק על הישיבה ולא על הקימה ור"ה הוסיף קפידת הקימה מדעתי' דנפשיה לכן השמיטו רבינו להביא הא דר"ה לדינא ולדעתם אזהרה בעלמא וצניעות יתירה הוא שציוה רב הונא לבנו אבל לשאר בני אדם אין קפידא בכך

הלכה י"א דרך בעלי דיעה שיקבע לו האדם מלאכה המפרנסת אותו בתחלה ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו ומי האיש אשר