יד המלך (לנדא) - א כג

איכא למימר דכיון דכשיחתטט העכו"ם אחריו יראה שעדיין הגיד בתוכה אין בזה משום גנבות דעת על כן חידש לן התירוץ השני דאין אנו צריכין לגזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל אחר דהנתינה להגוי בעצמו בחזקת מנוקרת הוי גנבות דעת דכולי האי לא טרח לחטט ולדקדק אחר הגיד ויסמוך על הגדת הישראל דנתן לו בחזקת מנוקרת ויוחלט כן בדעתו ולא יתודע אליו הערמומית של הישראל לעולם

וראיתי לרש"י דהוסיף בפירושו אהא דלא יאמר סוך שמן מפך ריקן מפני שיודע בו שאינו סך. והוא גונב דעתו ובהשקפה ראשונה דברי רש"י אלה המה תמוהים דאם יודע בו דאינו סך אפילו בפך שמלא שמן אסור להגיד לו שיסוך וכמו בסירהוב הסעודה דאסור אף דשלחנו מלא אם יודע בו שאינו סועד וכי האי גונא גם בריבוי תקרובות ומלבד כל זה דברי רש"י המה אך למותר דמי הכריחו לרש"י לזה דיודע בודאי שאינו סך הא אף אם סבור דיסוך ויראה בו שהוא ריקן מ"מ עכ"פ גונב דעתו באותה שעה קודם שיושיט ידו אל הפך והרי"ף והרא"ש והטור והש"ע כשהעתיקו דין זה דסוך שמן מפך ריקן באמת לא הזכירו כלל הא דיודע בו שאינו סך והסמ"ע ס"ק ו' הרגיש בזה ודחק לישבן אמנם לפמ"ש ניחא, דגם רש"י סבירא ליה כדעת רבינו דהיכי שיתגלה לחבירו ערמומיתו אין בזה משום גנבות דעת ולפיכך הוסיף רש"י לפרש אהא דסוך שמן מפך ריקן דמיירי דיודע בו דלא יסוך כי רק באופן זה שייך גנבות דעת דלא יתגלה שקרו ויוחלט בדעת חבירו שהיה שמן בהפך ובאמת לקמן בברייתא אהא דלא ישגר חביות יין ושמן צף על פיה פירש רש"י הטעם משום ביוש וסכנה כדעת רבינו ולא משום גנבות דעת משום דלדעת רש"י גם בשמן צף על פיה לא שייך גנבת דעת ומשום דיתודע ערמומיתו וכמו שכתבתי לדעת רבינו ואפשר גם דעת רבינו כך הוא בסוך שמן מפך ריקן דדוקא ביודע בו שאינו סוך ולא יתגלה שקרו דאז אסור משום גנבת דעת רק דלא חש להביאו משום דאינו מפורש כן בברייתא ולפי מה שהסברתי ניחא גם זאת לדעת רש"י דבדוקא נקט הברייתא סוך שמן מפך ריקן ואף שביודע בו שאינו סך גם בפך שמן אסור וכמו בסעודה ותקרובות בכל זאת השמיענו הברייתא חידוש נוסף דאף דבפך ריקן יכול להתגלה שקרו מ"מ כיון שהוא ידע בו שאינו סך ולדעתו לא יתגלה גנבות דעתו הרי הוא אסור ולפיכך לדעת הרי"ף והטור והש"ע דבלא"ה לא סבירא להו החילוק בין יתגלה שקרו או לאו על כן לא הזכירו כלל מהא דיודע בו שהוא אינו סך דלדעתם אף אם אינו יודע בו שלא יסוך בכל אופן שהוא מכוין לגנבת דעת אסור וכמו דאסור לשגר קחביות יין ושמן צף על פיה ואף דבזה יתגלה שקרו

ויש לי להביא ראיה לדעת רש"י דדין זה של סוך שמן מפך ריקן הוא ביודע בו שאינו סך דאנו רואין דבאיסור גניבות דעת דסעודה הביא הברייתא דלא יסרהב בחבירו לסעוד ויודע בו שאינו סועד גם בריבוי תקרובות דקדקה הברייתא דלא ירבה לו בתקרובות ויודע בו שאינו מקבל דלשון לא ירבה הוא ג"כ לשון הפצר וכן העתיקו דין זה הרי''ף ורבינו ג"כ בלשון זה של סירהוב והפצר ולמה בסוך שמן מפך ריקן לא הוזכר לשון הפצר כלל רק דלא יאמר לו סך שמן מפך ריקן דזה מורה דאף האמירה גרידא אסור בו ובודאי אין חילוק לשון כזה בלי טעם וכונה אמנם לדעת רש"י ניחא דבסעודה ותקרובות דשתי אלה מוכנים תחת ידו לתת לו ולפיכך אין האמירה גרידא אסור בהם דאף דיודע בו שלא יסעוד ולא יקבל התקרבות בכל זאת מה בכך דהוא גילה לו דעתו דלבו שלם עמו ומצידו לא יבצר ליתן לו ובאמירה גרידא אין גניבות דעת כלל רק בהפצר יותר מדאי דכיון דכבר גילה לו דרצונו ודעתו הוא קרובה לו למה לו בהפצר וריבוי דברים אם ידוע לו שלא יועילו אם לא דרצה לגנוב דעתו ואין פיו ולבו שוין בההפצרה זו ולכן נקט הברייתא בשתי אלה לשון הפצר וסירוב משא"כ בסוך שמן נקט הברייתא מפך ריקן להודיענו דבזה אף באמירה גרידא בלי הפצר ג"כ אסור כיון דאין שמן בפך הרי אף באמירה לבדה אין לך גניבות דעת יותר מזו אבל ביש שמן בפך אף דיודע בו שאינו סך אין האיסור רק בסירהוב והפצר וכמו בסעודה ותקרובות כמו כן גם בסוך שמן אם השמן מוכן תחת ידו ג"כ האמירה גרידא מותר ואינו אסור בו ג"כ רק דרך הפצר וכמו בסעודה ותקרובות וכמו שביארתי. הלכה זיין לא אדם בעל שחוק כו' ולא בעל קטטה ולא בעל קנאה ולא בעל תאוה ולא רודף אחר הכבוד כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ע"כ

זה הוא משנה בפרקי אבות ובמשנה אחרת באבות אמרו. עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם אמנם בשתי מקומות אלה לדבר אחד נתכונו דעין הרע זו קנאה דעינו רעה בשל אחרים ויצר הרע הוא התאוה ושנאת הבריות זה הוא הכבוד השקר המדומה אשר הכסיל חפץ בו ועי"ז שהוא מנשא א"ע על הבריות ורוצה להתכבד מהם בכבוד אשר איננו יאתה לו. הרי הוא משניא א"ע על הבריות וגם הוא שונא את הבריות ולחומר האזהרה משלשה ענינים המסוכנים האלה שנו חכמים בלשון המשנה ענין זה פעמים והנה חז"ל כללו שלשתן אלה בסוג אחד משום דשלשה אלה המה בתכונה רעה אחת כי המה מיגעים ומאבדים. את הגוף ואת הנפש להיות האדם נבהל ומשתוקק לענינים שאינם שלו כי הקנאה הוא בשל אחרים וגם התאוה ג"כ אינו רק על דבר שאינו שלו ומתאוה להשיגו אבל בדבר שהוא שלו לא שייך רק אהבה אבל לא תאוה וחמדה גם הכבוד הגם, דרוב באי עולם חושבין אותו לאוצר נחמד וענין יקר כל כך עד שהם מבהילים ומבלים כל ימיהם ושנותיהם לרדוף אחריו להשיגו בכל זה לו חכמו ישכילו אז בעיניהם יראו ובלבביהם יבינו פחיתת ענינו כי אם היה הכבוד חמדה גנוזה כל כך כאשר חשבו בני אדם היה גם אוצר הכבוד גנוז ושמור תחת יד האדם אשר לו הכבוד כמו שאר חפיציו היקרים האצורים תחת ידו וזה הוא ההוראה היותר נכונה דגם כבודו של אדם איננו שלו כי יטעה האדם את עצמו לחשוב על הכבוד דהוא שלו הלא איננו אפילו רגע אחת ואי אפשר כלל להיות כמו רגע תחת ידו רק תמיד רשות אחרים עליו. כי כבודו של אדם מונח תמיד ביד מכבדיו ואמר החכם כי המתכבד צריך אל מכבדו ואין המכבד צריך. אל המתכבד והואיל דהאיש אשר הוא צריך לאחר הוא בעל חסרון יותר מהאיש אשר הוא נצרך אליו על כן המכבד גדול מהמתכבד:

ואמרו חז"ל איזהו מכובד המכבד את הבריות שהמכבד הוא שלם במעלתו יותר מהמכובד ואמרו בב"ר מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה מלך שהכבוד שלו והכונה הוא דהשם ב"ה יתרומם ויתעלה הוא לבדו הוא מלך הכבוד דהוא יתברך כל ברואיו צריכים אליו אבל הוא אינו צריך לבריתיו:

ולכן הכבוד שלו הן הוא לבדו הכבוד האמיתי והכתוב כיון בזה באמרו מלך הכבוד. והלא כבוד הוא שם המלה ולא שם התואר אך הכונה הוא דהשם ב"ה הוא מלך ומושל על הכבוד דהכבוד הוא בידו במקום גדולתו אין סוף אמנם כבוד המדומה אשר לבו"ד אין לאדם שום ממשנה על הכבוד רק אחרים המכבדים אותו המה ימשלו בו וע"כ לא מצינו בבו"ד תואר זה של מלך הכבוד משום דכל כבוד של בו"ד לא יצויר מבלעדי אחרים המכבדין אותו ולכן אין בידינו לתארו רק בתואר נכבד או מכובד דהמה מבנין נפעל אבל מלך הכבוד לא יתואר בלתי בה' לבדו שהוא מולך על הכבוד וכמו שייסד הפייטן אדון עולם אשר מלך. בטרם כל יציר נברא ולפיכך שלש אלה הקנאה והתאוה והכבוד. אין באפשרי כלל לפי טבע, תכונתם להיותם ביד האדם הרודף אחריהם וכיון דהמה תמיד ביד אחרים על כן הרודף אחריהם רודף אחר דבר שאינו שלו ואשר הוא ביד אחרים ולפיכך שלשה דברים הללו ענינם קשה מאוד וייעף ויגע כל כך האדם ברפידתו אחריהם. כאדם הרודף אחר הצל אשר ג"כ איננו בידו ואין באפשרי להשיגו והוא מאבד בהם חיי גופו ונפשו וכמאמרם ז"ל דמוציאין את האדם מן העולם

פרק שלישי הלכה א' שמא יאמר האדם וגו' עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין וגו' ולא ילבוש מלבוש נאה אלא השק והצמר וכיוצא בהן כגון כהני עכו"ם גם זה דרך רעה הוא ואסור לילך בה והמהלך בדרך זה נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וספר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה נזיר שלא ציער עצמו רק מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה ואמרו חכמים שיהיה אדם מסגף. את עצמו בתענית ע"כ הנה בריש פ"ק דסוטה מביא הגמרא ברייתא ר' אומר למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר לומר לך כל הרואה סוטה בקילקולה יזיר את עצמו מן היין הרי נראה מברייתא זו שהתורה כיונה להטות לבות בני אדם לנזירות והרי אמרו דנזיר צריך כפרה על שציער עצמו מן היין ושני הענינים האלה נראים כסותרים זה את זה אמנם הנראה בעיני דהנה גם בתענית חילקו בש"ס בין מצער לשאינו מצער שהמצטער נקרא חוטא ושאינו מצטער נקרא קדוש. וחילוק זה צריך פירוש וכונה דאם אמנם דאין התענית מצער ליה ואין מרגיש את רעבון נפשו אבל אכתי איזה קדושה יש בזה אכן תוכן הענין הוא דאם זכה אדם נזכך. ולטהר נפש המשכלת וחלק הרוחניות שבו עד שאינו משועבד לשום תאות גופניות וכל אשר הוא עושה ואוכל בעניני גופו הוא רק הכל לקיום ההכרחי ואדם כזה כאשר מקבל עליו התענית מסתמא ירגיש בעצמו שאין האכילה מוכרחת