יד המלך (לנדא) - א קלט

בין אשה לאיש וכמו בבהמ"ז אשר חיובה הוא אחר האכילה דבגוף האכילה אין חילוק בין איש לאשה לא שייך בגוף העשיה לצאת את האיש רק דאשה פטורה מברכה לכן אינה יכולה להוציא בברכתה את האיש אבל היא בעצמה רשות בידה לברך לעצמה אם תרצה. דהא בגוף האכילה לא נשתנה אשה מאיש רק דאשה פטורה מן הברכה אשר על האכילה על כן אם רוצית להחמיר על עצמה ולברך רשאית. משא"כ בתקיעת שופר דהמצוה הוא בעצם העשיה ועל גוף העשיה נאמר דאינה מוציאה את האיש בתקיעתה וכיון דמניעות פטור האשה בזה הוא בגוף העשיה של התקיעה הרי גוף קול תקיעת שופר של אשה אינו קול חיובא להוציא בו ידי חובת איש וכיון דהחסרון בזה בהא דאינה מוציאה את האיש הוא בגוף העשיה. הרי הוי הפסול זה בגוף הקול ובפסול זה שבגוף הקול אין חילוק בין להוציא אנשים בתקיעתה או לתקוע ולברך לעצמה וממילא גם האשה בעצמה אינה רשאית לברך על קול שופר זה השומעת מעצמה דאנו אין בידינו לברך רק על קול תקיעות חיוב גמור וכל שארי קולות אשר אין האנשים יוצאין בו הוו כמו קול קרן פרה או כל שארי קולות פסולין. וממילא כיון דהקול של תקיעת אשה פסול הוא לצאת בו ידי חיוב תקיעת שופר הרי ממילא כל ברכה אשר איש או אשה מברך עליה הוי ברכה לבטלה

להביא ראיה לדין זה דקול תקיעת נשים. הוי כפסול בגוף הקול מהא דכתב הטור סימן תקפ"ו הביאו הלח"מ כאן בהלכה זו להוכיח דמצות שופר רק בשמיעה תליא המצוה ולא בתקיעה מהא דתקע לתוך הבור או העומד על שפת הבור דלא יצא השומע ואפילו התוקע בעצמו לא יצא היכי דעומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ודקדק הלח"מ עליו. דלמה לא הביא ראיה פשוטה דהא חזינן דהשומע יצא אעפ"י שלא תקע הרי מוכח דבשמיעה תליא מלתא ומתרץ דאי מהתם ה"א דבשמיעה לבד וגם בתקיעה לבד תליא המצוה ואם תקע ולא השמיע לאזנו יצא ולכן הוכיח הטור כי רק בשמיעה לחוד תליא המצוה ולא בתקיעה ואם תקע ולא השמיע לאזנו קול השופר לא יצא וכמו אם תקע לתוך הבור דלא יצא. וה"ה אם האטים אזנו אף דתקע בעצמו לא יצא ולפ"ז הא דיוצא התוקע בתקיעת עצמו לא בתקיעה יוצא רק בהשמיעה ששומע קול התקיעה היוצא מתקיעתו. והוא בעצמו יוצא בשמיעות קול תקיעה כמו העומדים אצלו השומעים קול תקיעתו. והנה יהיה קשה לפ"ז למה אין האשה יכולה להוציא אנשים בני חיובא בתקיעתה. הלא אף דכלל זה בידינו דכל שאינו יוצא אינו מוציא אחרים הלא כלל זה לא שייך רק היכי דגוף המצוה הוא בעשיה זו עצמה הנעשה מכח זה שאינו בר חיובא ובעשיה זו רוצה זה שאינו בר חיובא להוציא אחרים בני חיובא אזי אינו יכול להוציא משא"כ הכא האשה אינו עושה רק התקיעה והתקיעה בעצמה אינה מצוה כלל רק השמיעה אשר שומעים ממנה והשמיעה אשר האיש שומע אינו באה מכח האשה ואם קול תקיעת האשה קול כשר הוא בעצם למה לא יהי' יוצא בר חיובא זה בקול השופר ששמע מתקיעות האשה הלא הוא שמע קול תקיעה מעליותא. אלא ע"כ צריכין אנו לומר דאם היה הקול בעצמו של תקיעת האשה קול כשר בודאי היה האיש יוצא בו ומשום דהוא היה שומע קול כשר אבל באמת הקול בעצמו היוצא מתקיעת שופר של אשה קול פסול הוא ולכן שפיר מי שהוא בר חיובא אף בשמיעתו אינו יוצא דהא שמע קול פסול וכמו אם שמע קול היוצא מתקיעת קרן פרה ולפ"ז ממילא גם לענין הברכה של האשה התוקעות בעצמה ודאי אינה רשאית לברך דכיון דהקול בעצמו ששמע מתקיעתה הוי קול פסול ממילא הוי ברכה לבטלה וכמו המברך על קול קרן פרה.. והא דאשה רשאית לברך לעצמה היינו כששומעת קול תקיעות איש

פרק חמישי הלכה י"ג עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו כו' פסולה. סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו כו' אם יש בסכך פסול ג' טפחים הרי זה פסולה ע"כ

זה הוא מגמרא פ"ק דסוכה (דף י"ט) דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה ומסיק שם ר' אבא דקאי על סכך פסול בסוכה קטנה והא דנידון כסוכה פירוש הדברים הוא דנשתנה בזה סכך פסול מאויר פסול דבאויר פחות מג' טפחים מצטרף. ואין ישנים תחתיו ובסכך פסול פחות מג' טפחים מצטרף וישנים תחתיו יעו"ש: ואם אמנם דממילא משתמע מגמרא זו דסכך פסול יותר מג' טפחים פוסל הסוכה בכל זאת כונת רבינו תמוה בזה דכיון דצד של ההכשר בפחות מג' טפחים מבואר בהדיא בגמרא והפסול ביותר מג' טפחים מדיוקא משתמע ולמה רבינו מהפך הסדר והביא הצד השני של הפסול בסכך יותר מג' טפחים והצד של ההכשר בפחות מג' טפחים לא הביא כלל והניחו על המשמעות הדיוק דאם ביותר מג' פסול הרי ממילא דפחות מג' כשר והיותר תמוה דלמה השמיט מלהביא חידוש דין זה אשר נשתנה הסכך פסול מאויר פסול דבפחות מג' טפחים דמצטרף הסכך הפסול וישינים תחתיו ודין זה לא אתיא ממילא ובפרט דלר' אבא כל עיקר דינא דפסל היוצא מן הסוכה דנידון כסוכה הוא רק לאשמועינן חידוש הדין דבפחות מג' ישנים תחתיו דלענין שלא לפסול סכך הכשר לא היה צריך להשמיענו כלל דלא גרע עכ"פ מאויר דאינו פוסל בפחות מג'. וכיון דהברייתא טרח להשמיענו דין זה דישנים תחת הסכך הפסול למה השמיטו רבינו מלהביא וצ"ע ואפשר דרבינו תפס בהא דפסל היוצא מן הסוכה לאיקומתא דרבה ורב יוסף דמוקי לה לקנים היוצאים מן הסוכה ומשכו ואזלי דופן בהדייהו דהרי הן כסוכה וכן הביאו רבינו לדין זה. ולפ"ז יכול להיות דרבינו לא ס"ל לאיקומתא דר' אבא כלל

אמנם עיקר דין זה דבסוכה קטנה סכך פסול פחות משלשה טפחים כשר וישנים תחתיו הובא בש"ע א"ח סימן תרל"ג סעיף א' להלכה ונעלם מאתנו טעמו בלי פורש דלמה הוכשר לישן תחת סכך פסול דנהי דכל סכך פסול פחות מג' טפחים לא חשיב לפסול הסכך הכשר ומשום דרוב סכך הוא סכך הכשר. מ"מ איך נהפך המיעוט של הסכך הפסול להיות כהרוב של סכך הכשר שיהיה מותר לישן תחת הפסול הלא כלל זה דהמיעוט נהפך להיות כהרוב לא שייך רק במיעוט שנתערב ברוב ולא נודע איה מקום המיעוט ואיזה הוא הרוב משא"כ בניכר המיעוט במקומו היכן מצינו שיהיה המיעוט הניכר בטל ברוב ואדרבה במיעוט הקבוע במקומו קיי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וא"כ אדרבה גם הסכך הכשר ראוי להיות פסול כמו אם היה מחצה סכך כשר ומחצה סכך פסול דאז בודאי כל הסוכה פסולה היא. גם הלבוש בא"ח סי' הנ"ל התעורר על זה ודחק מאוד לישבו והט"ז הרבה להשיב על ישובו ותירוצו של הלבוש וכתב דאין ראוי כלל לכתוב ולהעלות על הדעת חלילה סברתו של הלבוש דבהוכר המיעוט יהיה בו דין ביטול אכן גם תירוצו של הט"ז אינו מקובל יפה מצד הסברא זולת מצד חומר ענין התמיה והנראה לי לחדש בענין זה דהנה עינינו הרואות דכל ההלכות הנאמרין בעניני דפנות של הסוכה המה כתובים וקצובים לר' שמעון כדאית ליה ולרבנן כדאית להו וכמובא בגמרא דפליגי בקרא דבסוכות תשבו דר"ש סבר יש אם למקרא ואתי הלכתא וגרעו ואוקמי על ג' כהלכתן ורביעית טפח. ורבנן סברי דיש אם למסורת ואתי הלכתא וגרעו לחדא ואוקמוהו אשתים כהלכתן ושלישית טפח אבל עכ"פ לתרויהו מספר חיוב הדפנות מקרא והלכה הוא דאתיא וכמו כן כל שארי הלכתא דגמירי לן בדפנות כמו גוד ולבוד ודופן עקומה כולם הלכה למשה מסיני הם וגם במהות ואיכות של הסכך דרשינן מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך דבפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר אמנם בכמות של הסכך כמה שיהיה. ובאיזה תמונה תהיה הסוכה מסוככת לא מצינו שום קרא ולא שום הלכה מקובלת על זה ועל כרחך עלינו לומר דכיון דכתיב חג הסוכות תעשה לך ותיבת סוכה בעצמו מורה על חדר מסוכך וכמו שנאמר וסוכה תהיה לצל יומם דע"י שהוא מסוככת הוא לצל. ומחסה מחמה וזרם הרי מפשטא דקרא ככתבו ידעינן דהסוכה צריכה שתהיה מסוככת לצל דמבלעדי הצל אינו קרוי סוכה ולפ"ז עיקר הקפידא וכונת חק התורה בחיוב הסכך אינו לעצם הסכך רק לפעולת הצל הנמשך מהסכך אך כיון דאי אפשר לצל בלא סכך ע"כ אי אפשר לסוכה בלא סכך והשתא דידעינן חיוב הצל מפשטא דקרא דכסוכת תשבו דרשינן הא דכתיב בתריה באותו פסוק באספך מגרנך ומיקבך דבעינן דוקא דהצל הזה יהיה מסכך פסולת גורן ויקב אבל צל העשוי מסכך אחר אין זה הצל כשר לסוכה וכמו דאין הכרח הסכך רק לצורך הצל. כמו כן גם הקפידא של הכשר הסכך הוא ג"כ מחמת כשרון הצל והלכך כי מסוכך הסוכה ברוב סכך כשר ומיעוט סכך פסול ואנו באין לדון לבטל המיעוט בהרוב לא על ביטול הסכך אנו דנין רק על ביטול הצל הבא מכח הסכך אנו דנין דהיינו דמעורב בצל הכללי של הסוכה הזאת רוב צל מסכך כשר ומיעוט צל מסכך פסול וכיון דאין אנו דנין על רוב ומיעוט של הסכך רק על רוב ומיעוט של הצל מה לנו אם המיעוט ניכר בהסכך הלא עיקר אצלינו דבהצל הכללי של הסוכה יש רוב צל כשר ומיעוט צל פסול ובהצל הכללי אינו ניכר איזה הוא מיעוט צל הפסול ואיזה הוא רוב צל הכשר הלכך שפיר בטיל מיעוט צל הפסול ברוב צל הכשר ונהפוך המיעוט