יד המלך (לנדא) - א קלח

בו דין מעילה היכי אמרו בגמרא פרק ראוהו ב"ד (דף כ"ח) מאי טעמא עולה דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין והלא קול לאו בת מעילה היא כלל ורבה נמי דאתקיף שם לא קאמר אלא אימתי מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא קא תקע אבל משמע דגם הוא מודה ביה דמעל ע"כ וכתב לישבו בדוחק: והנראה לי דקושיות הלח"מ מעיקרא ליתא דודאי השתא דקיי"ל פרבא דמצות לאו להנות נתנו בודאי קול שיוצא בו ידי חובת מצוה לאו הנאה הוא וההנאה אשר יגיע להגוף משמיעות אוזן מבלעדי המצוה אין בו איסור ומשום דאין ממש בהנאות הקול אבל ר' יהודא בעל מימרא זו דשופר של עולה דלא ס"ל הא דרבא דמצות לאו להנות נתנו ומסתבר ליה. דאף הנאה של קיום המצוה מיחשב הנאה. ולדידיה ודאי גם הנאות המצוה הבאה לו מחמת קול מיחשב הנאה ומועלין בו ואף דקול אין בו ממש הלא אין ההנאה בעצם הקול רק דמצד קיום המצוה יש לו הנאה ובהנאות קיום המצוה אין חילוק בין קול לענינים אחרים דמה לי אם קיום המצוה הוא בקול או בדרך אחר עכ"פ כיון דמצותו בכך יש לו הנאה שמקיים בזה מצות בוראו והנאה זו נחשבת לו כמו כל שארי הנאות שמועלין על ידן בהקדש אף שלא פגם כל דאין דרך הנאה זו ע"י פגימה ואין להנאות קיום מצוה הבאה בקול שום ענין כלל להא דקול ומראה אין בהם משום מעילה דהתם הכונה הוא אהנאות עצם הקול כגון קול שיר דהנאות אוזן לא מיחשב הנאה לענין מעילה אבל לא על הנאה אחרת הבאה לאדם מחמת קול והלכך לר' יהודא אף בנודר הנאה משופר בודאי אסור לתקוע גם תקיעה של מצוה ולכן שפיר הוכרח רבא לסברא זו דמצות לאו להנות נתנו וגם הנאות קיום המצוה הבא לאדם מחמת הקול ג"כ לא נחשבת הנאה כלל וכמו שהביא רבינו ולפיכך מותר לתקוע תקיעת מצוה ותמהני על הרב בעל לח"מ שנעלם ממנו חילוק סברא זו שכתבתי

שם באותה הלכה. לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ע"כ

דין זה הוא מימרא דרבא בפרק ראוהו ב"ד וג"כ מחמת הטעם דמצות לאו להנות נתנו וכיון דהוא לא. הדיר על עצמו רק ההנאה ואם אין קיום המצוה נחשב הנאה והתקיעה בעצמה אין בה הנאה הרי ממילא אין התקיעה בכלל הנדר כלל אמנם כשהדיר השופר עליו ולא הנאות השופר וכגון שאמר תקיעת שופר עלי ודאי חייל ואסור לתקוע בו אף תקיעה של מצוה דכיון שאסר עליו המעשה של התקיעה בלא שום הנאה והנדרים חלים על דבר מצוה כעל דבר רשות הרי ממילא אין חילוק בין תקיעות הרשות לתקיעות של של מצוה וכל ענין מעשה התקיעה בשופר זה אסור לו וראיתי בתוספת שם ד"ה המודר שגם המה התעוררו בכך וחילקו ג"כ בחילוק זה והביאו ראיה מפ"ק דנדרים (דף ע"ז) דמסיק שם ג"כ הגמרא אהא דפריך דנדרים חלים על דבר מצוה. וכי מצות להנות נתנו ומשני דאמר ישיבת סוכה עלי ולא הזכיר הנאה כלל וכיון דנדרים חלים על דבר מצוה הלכך אסור לישב אף בסוכה של מצוה דהמעשה של הישיבה בעצמה אסור וכמו כן באסר על עצמו מעשה התקיעה ולא הזכיר הנאה כלל דאסור ג"כ במעשה עצמה של תקיעת מצוה אך לבסוף נסתפקו התוס' בדין זה דתקיעה ורצו לחלק בין תקיעות שופר עלי ובין ישיבת סוכה עלי דבישיבת סוכה גם מבלעדי המצוה. יש לו הנאה בהישיבה עצמה משא"כ בהתקיעה יע"ש ודבריהם תמוהים ומופלאים דאם מסתביר ליה להגמרא דבישיבת סוכה שייך סברא זו דבישיבה עצמה יש הנאה להגוף בלי הנאות קיום המצוה א"כ מה פריך הגמרא כלל וכי מצות ליהנות נתנו וגם מאי הוכרח הגמרא לשנות באומר קונם ישיבת סוכה עלי הלא בלא"ה לא שייך בזה כלל. עיקר קושיות הגמרא דמצות לאו ליהנות נתנו דהיכי דיש בקיום המצוה הנאה גם להגוף לא שייך כלל הא דמצוה לאו ליהנות נתנו וכמימרא דרבא שם בהדיא דהמודר הנאה מן המעיין או מימי חטאת דאסור בימות החמה אף בטבילה והזאה של מצוה ומשום דבימות החמה יש בהם גם הנאה להגוף. ורבא מיירי במודר ההנאה ולא המעשה. וכמו כן גם בסוכה אף באומר הנאות סוכה חל הנדר גם על סוכה של מצוה ומשום דיש הנאה לגוף מבלעדי המצוה ולא היה מקשה הגמרא מידי ודברי התוס' שם נראין כסותרין דברי עצמן ויגעתי הרבה ולא מצאתי בהם פירוש וכוונה לישבן ומלבד כל זאת קשה על דברי התוס' האלה דאיך עלה על דעתם כלל לספק הזה הלא משנה שלימה שנינו שם בנדרים דחומר בנדרים מבשבועה כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה אסור לו לעשות סוכה של מצוה. והרי בנדר על איסור עשיות הסוכה בלי הישיבה. ודאי אין בכלל הנדר הזה שום הנאות הגוף זולת המצוה אשר בהעשיה ובכל זאת חל הנדר ומשום דנדרים חלין על דבר מצוה ולמה יגרע כח הנדר באמר תקיעת שופר עלי מאם אמר עשיות סוכה עלי ועיין שם בר"ן בנדרים ל (דף ט"ז) דכתב דמסתבר ליה באם אמר לשון קונם דהיינו קונם ישיבת סוכה עלי או קונם תקיעה עלי דמסתמא להנאה קא מיכוין. וכמו בהקדש דאסר הנאתו על כל העולם ולפיכך בלשון קונם מותר בסוכה או בתקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו:

ומדברי הר"ן הללו מוכח דמסתבר ליה דבישיבת סוכה לא שייך סברא זו דיש להגוף הנאה מבלעדי קיום המצוה דאל"ה היתה הישיבה אסורה מצד הנאות הגוף שבה. וכן הוא פשטת משמעות הסוגיא שם ולא כמו שעלה על דעת התוס' ודברי התוס' אלה צריכין עיון גדול

פרק שני הלכה ב' כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב ידי חובתו לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא ע"כ

וכתב ה"ה בשם הרשב"א שהביא בשם הראשונים שאע"פ שנשים פטורות רשאות לתקוע ולברך וכן נהגו. ואין נראה כן מדברי רבינו פ"ז מהלכות סוכה ע"כ והנה רבינו כתב לקמן בפ"ו הלכה י"ג דבשמיני עצרת שהוא ספק שביעי ספק שמיני יושב בסוכה. דהיינו שהחיוב עליו שלא לאכול מספק חוץ לסוכה ואין מברכין לישב בסוכה והוא ע"פ הגמרא דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. וסיים שם וכן טומטום וכן אנדרוגינוס אינן מברכין לעולם לישב בסוכה מפני שהן מחויבין מספק ואין מברכין על הספק והראב"ד השיג שם על רבינו וז"ל רואה אני מדבריו שהנשים אינן רשאין לברך על קיום המצות שהם רשות אצלן ע"כ ולדעתי כוונת רבינו בטומטום ואנדרוגינוס דאין מברכין לעולם היינו דאין עליהם חיוב הברכה ורבינו דינא קמ"ל דהלכה כאביי דמסיק פרק במה מדליקין (דף כג) דודאי דדבריהם בעי ברכה דהיינו היכי דחכמים תקנו איזה עשיות מצוה מדבריהם מחויב לברך עליה אבל היכי דחכמים תקנו לעשות איזה מצוה מספק אף דבין כך ובין כך מוטל עליו בכל אופן חיוב הקיום ויכול שפיר לומר בהברכה וציונו בכל זאת כיון דאין החיוב רק מספק אין מברכין עליו ולכן מסמיך רבינו לדין של טומטום ואנדרוגינוס אל דין ספק שביעי ספק שמיני להורות לנו דהלכה כאביי דבחיוב מצוה כזה אף דמוטל עליו לקיימו מכח ספק בכל זאת אין מברכין על קיום זה וכמו דבספק שביעי מסיק הגמרא בהדיא דיתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן הרי לנו בפירוש דיש חיוב מצוה בלא חיוב ברכה כמו כן גם בטומטום ואנדרוגינוס אף דחייבין המה בישיבת סוכה מספק בכל זאת אין עליהם חיוב ברכה אמנם בכל זאת יש חילוק בין ענין הברכה של ספק שביעי. להברכה דטומטום ואנדרוגינוס דבספק שביעי אינו רשאי לברך דכיון דפטור מצד הדין הוי ברכה לבטלה אבל באנדרוגינוס וטומטום אף דאין עליו חיוב ברכה מצד הספק בכל זאת אם ירצה לברך הרשות בידו דלא גרע מנשים דאינן מחויבת כלל בסוכה ומ"מ בודאי גם לדעת רבינו אם ירצו לקיים המצוה ולברך עליה הרשות בידן ולכן עכ"פ רשות ביד הטומטום לברך ממ"נ וכוונת רבינו במניעות הברכה לטומטום ואנדרוגינוס אינו על צד אזהרה רק על צד הרשות וכדעת הראב"ד

וראיתי לבעל הגהות מיימוני שכתב וז"ל ואם האשה תוקעת בעצמה אם היא מברכת כתבתי בפ"ג מהלכות ציצית. ומשמע דדעתו הוא דלשיטת הסוברים דאשה מברכת לעצמה בציצית. גם בתקיעת שופר הדין כן ולעד"נ דאף דביארתי דיכול להיות דדעת רבינו הוא כדעת הראשונים דרשות ביד הנשים לברך על קיום המצוה שאינן מחויבין בכל זאת במצות שופר לכל הדיעות אין האשה רשאית לברך רק דוקא אם התוקע הוא איש. והאשה היא השומעת אבל אם האשה היא התוקעת בעצמה אין כאן קול חיוב האמור בתורה כלל והוי כמו פסול קול קרן פרה דהפסול הוא מצד הקול בעצמו וממילא אינה רשאית לברך כלל ומלבד דהכרעות דבר זה הוא מצד הסברא דהנה בכל המצות אשר נאמר עליהם בגמרא. דנשים אינן מוציאות את האנשים אבל הם מברכות לעצמן אין בעצם העשיה אשר הברכה קאי עליה שום מצוה כלל ואין מניעות הברכה בהנשים מצד פטור של עצם העשיה והא דמצינן בכל מקום דהנשים אינן מוציאות את האנשים לא קאי רק על הברכה דבברכתה אינה יכולה להוציא את האיש ידי חובת ברכתו המוטל עליו אבל בגוף העשיה אשר חיוב הברכה עליה אין חילוק