יד המלך (לנדא) - א קו

דין זה הוא במשנה בפרק מי שהפך (דף י"ג) דהציידין והדשושות והגרוסות עושין בצינעה לצורך המועד ורבינו מפרש כוונת המשנה דאין צריכין לעשות בצינעה דוקא אלא כשהעושים המה אומנים ידועים באותו דבר אבל שארי כל אדם מותרים לעשות לצרך המועד אף בפרהסיא וכתב הרב המגיד טעה החילוק אשר בין האומנים ובין שאר כל אלם משום דאומנים אינן עישין בשביל עצמם רק לצורך רבים ואנכי לא ידעתי דמנא ליה להרב המגיד דהטעם של האומנים דאינן רשאים לעשות רק בצינעה הוא משום דאין עושים לצורך עצמם והלא במוכרי פירות כסות וכלים דהובא ג"ם באותה משנה עצמה דאינן מוכרים רק בצינעה ובמוכרי פירות ודאי אין הטעם משום דאינן לצורך עצמן דהא חזינן דמכירת תבלין שרי אף בפרהסיא ואף דגם במכירת תבלין שייך הטעם דאינו לצורך עצמן. אלא דבמוכרי פירות כסות וכלים הוי הטעם דאינן רשאים למכור בפרהסיא משום דאומנתן בכך כל השנה ולא מינכרי דעסק זה שעוסקין במועד הוא לצורך המועד לכן צריכין לעשות שינוי למכור בצינעה כי היכי דליהוי הכירא דלצורך המועד המה עוסקים ולפיכך בתבלין דאינן מתקיימים יותר מיום אחד ויש היכר מצד הקונה דלצורך המועד הוא ליקח על כן מותר מכירת תבלין אף בפרהסיא. גם הרב המגיד בעצמו לקמן הלכה כ"ג כתב כן דהטעם במוכרי כסות דמוכרים בצינעה משום דאומנותן בכך כל השנה וכמו כן גם בציילין ולשושות וגרוסות הוי הטעם דאינן רשאין לעשות רק בצינעה משום לאומנתן בכך כל השנה ולא מינכרי מילתא דלצורך המועד המה עושים אבל אם היה מינכרי דהמה עושים לצורך המועד היה מותר להם לעשות בפרהסיא דאין שום חילוק במלאכה אשר לצורך המועד ואף במלאכת י"ט עצמו אשר לצורך אוכל נפש אין שום חילוק בין אם המלאכה הוא לצורך עצמו או לצורך רבים ודברי ה"ה צ"ע

הלכ ה י"ג ואסוד לכתוב כמועד אפילו כפרים תפילין ומזוזות כו' אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו וטווה חכלת למנדו ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו ע"כ

דין זה הוא ממשנה פרק ואילו מגלחין ודף י"ח) ומייתי בגמרא שם הא דתנו רבנן כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר ר יהודא אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כלי פרנסתו אמר ר' יוחנן הלכה דכותב ומוכר כדי פרנסתו ועפ"י זה פוסק רבינו דכותב ומוכר לאחרים כלי פרנסתו ורבינו מפרש דכדי פרנסתו האמור בדעת ר' יוסי הכוונה הוא דאם און לו מה יאכל כותב ומוכר להמציא מזון לו ולביתו אבל רש"י חולק על רבינו בזה ורש"י מפרש על הא דכדי פרנסתו היינו שיהיה לו פרנסה בהרווחה אבל באם אין לו מה לאכול אף ר' מאיר מודה דמותר לו לכתוב ולמכור בדרכו ודעת הגאוני הביאם הרב המגיד הוא כדעת רבינו וכמבואר בהלכו' הרי"ץ בן גיאות ז"ל ואם כי אינני כדאי ואין ידי משגת להכריע בין ההרים הרמים כאלה הייתי אומר ליש ראיה נוכחת לדעת רש"י דכדי פרנסתו הכוונה הוא שיהיה לו פרנסה בריווח דאם נאמר כדעת רבינו והגאונים להא דשרי ר' יוסי למכור כדרכו כדי פרנסתו הוי הכונה דאין לו מה לאכול א"כ לר' מאיר דאוסר א כדי פרנסתו הרי אף אם אין לו מה לאכול אוסר ר' מאיר א"כ יהיה קשה אליביה סתם מתניתין דריש פ"ק דמ"ק דיוצאין על הכלאים במועד וקאמר שם בגמרא] דף ו' טעם הדבר משום שכר פעולה דמוזלי גבן ומפרש רש"י דבחה"מ יכול לשכור פועלים בזול לפי שאינן עוסקין במלאכה בחש"מ ואם נאמר. דאף באין לו מה לאכול אסור נר' מאיר לעשות ת איזה פעולה בשכר א"כ מה בצע לבעלי הכלאים שבחה"מ אין הפועלים עוסקין במלאכה וישכירו א"ע אליו בזול הלא אסור להפועלים להשכיר א"ע לעשות עבודת אחרים בחה"מ והתוספת שם ל"ה דמוזלי הרגישו בזה ותירצו דבכלאים שהוא פעולת מצוה התירו ותירוצם זה לחלק בין פעולת מצוה לפעולה סתמיית ניחא באם אמרינן דכדי פרנסתו האמור בפלוגתא דהיתר מלאכה הכוונה הוא דאין לו פרנסה בהרוחה אבל עכ"פ פרנסה בצימצום יש לו באין מחסור ובאופן זה אין בהפעולה עצמה שום מצוה ושפיר יש מקום לומר דדוקא בפעולה כזו דאין בה מצוה אסור משוה הרוחה לבדה אבל בפעולת מצוה כמו בכלאים מותר אף משום הרווחה אבל אם נאמר דכדי פרנסתו הכוונה הוא דאין לו מה יאכל כלל אן דאוסר אף באופן זה אסור א"כ אין למ"ד זה שום מקום לחלק מת מצוה אא דכיון לזה המ"ד אוסר אף באין לו מה לאכול והלא באין לו מה לאכול אין לך מצוה גדולה מזו להחיות את נפשו ונפש ביתו העט פים ברעב ועושה צדקה בכל עת הוא המפרנס אשתו ובניו ואם מצוה כזו אינו מתירתו לעשות מלאכה בשכר איך יהיה מותר להשכיר עצמו לעשות מלאכה בשביל מצות כלאים ולדעתי הוכחה זו הוכחה גמורה הוא דעת רש"י

פרח שמיני הלכה ו' כותל גינה שנפל כונה אותה מעשה הדיוט או גודר אותה בקנים וגומא כו' אבל כוחל חצר שנפל בונהו כדרכו ואם היה נוהה סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו ע"כ

דין זה הוא מפרק קמא דמ"ק דף ו') דהביא הגמרא שם על הא דמקרין את הפרצה במועד כיצד מקרין ר' יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תני צר בצרור ואינו טח בטיט אמר ר' חסדא ל"ש אלא כותל הגינה אבל כוחל החצר בונה כדרכו ומייתי בגמרא עליה לר' חסדא לימא מסייע ליה כותל הגוהה לרשות הרבים סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה ודחי לה התם כדקתני טעמא מפני הסכנה ואיכא דאמרי ת"ש כותל הגוהה לרה"ר בונה וסותר מפני הסכנה מפני הסכנה אין שלא מפני הסכנה לא לימא תיהוי תיובתא דר' חסדא ומשני אמר לך ר' חסדא התחסותר ובונה הכא בונה ולא סותר ופריך הגמרא התם נמי לסתור ולא ליבני ומשני אם כן מימנע ולא סתר יזה הוא לשון הגמרא כפי הגרסא הכתובה לפנינו והנה ללישנא קמא דדחה לה הגמרא הסיעתא דר' חסדא וזה מורה דמסקנת סתמא דגמרא הוא דלא כר חסדא וללישנא בתרא דביקש הגמרא לישב מלתא כר' חסדא שלא יהיה עליו תיובתא מהברייתא זה מורה דמסקנת סתמא דגמרא הוא דהלכתא כר' חסדא ורבינו דכתב דבכותל החצר בונה כדרכו פוסק כלישנא בתרא וא"כ קשה כיון דהגמרא פריך בלישנא בתרא דליסתור ולא ליבני ומשני למימנע ולא מתרזאם כן גם היתר הבנין הוא ג"כ מפני הסכנה דהיינו דע"י היתר הבנין יהיה מונע הסכנה בהסתירה. ולפי זה למה חילק רבינו בלשונו וכתב בכותל הגורה דסותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו דמשמע דרק הספירה לבדה הואי מפני הסכנה ולא הבנין

ולולי כי יראתי לשלוח יד להגיה גירסא האמורה לפנינו בכל ספרי הש"ס הנדפסים מאז ועל עתה הייתי אומר דהדבר במר בעיני לנזלקר טעות בכל הספרים והא דפריך הגמ' דלסתור ולא ליבני והתירוץ דא"כ מימנע ולא סתר אין מקום של הקושיא ותירוץ זה בלישנא בתרא דרצה הגמרא לאותיב מלתא לר' חסדא דכיון דהגמ' משני התם סותר ובונה הרי החזיק הגמרא מלתא דר' חסדא וממילא בכותל החצר מותר הבנין כדרכו בלא שוח סכנה כלל ולפי שינויא זו דמשני הגמרא מלתא דר' חסדא לא קאי טעם הסכנה האמור בברייתא רק על היתר הסתירה אבל לא על היתר הבנין להבנין מותר בלא"ה לבנות כדרכו וא"כ איזה מקום יש כאן להקושיא דלסתור ולא ליבני וכונת הקושיא הוא דכיון דבהסתירה לחודא נסתלק הסכנה א"כ לא ליבני כלל ומה בכך דבהסתירה נסתלק הסכנה הלא לפי מה דקאי הגמרא השתא מותר לבמת בלא שום סכנה כלל אבל האמת הוא דקושיות הגמרא דליסתור ולא ליבני מקומה הוא בלישנא קמא. דרצה הגמרא להביא סיעתא מבריירא למלתא דר חסדא ודחה הגמרא סיעתא זו ורצה לדחות מלתא דר' חסדא דהתם כדקתני טעמא מפני הסכנה אבל בלא סכנה אסור לבנות אף בכותל החצר וע"ז שפיר מקשה הגמ' לקיים מלתא דר' חסדא לעל כרחך טעמא דברייתא דמפני הסכנה לא קאי רק על הסתירה לבד אבל הבנין מותר לבנות כדרכו בלא סכנה דאין לומר דטעמא דסכנה קאי גם על היתר הבנין א"כ ליסתור ולא יהיה עול טעם הסכנה וממילא יהיה אסור לו לבנות וע"ד משני הגמרא לדחות להלאה מלתא דר' חסדא דטעם הסמה של הסתירה מכריח גם היתר הבנין דאם לא יתירו לו לבנות ימנע מוסתור וכי היכי דלסחור מפני הסכנה התירו לו גם לבנות אבל בנין כדרכו אסור ודלא כר' חסדא ולפיכך שפיר ללישנא בתרא דמחזיק הגמרא מלתא דר' קס חסדא לא קאי טעם הסכנה רק על היתר הסתירה לחוד אבל הבין מותר לבנות כדרכו ורבינו פוסק כלישנא בתרא ולכן חילוק בלשונו וכתב בכותל הטהה לסותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו: