יד שלמה )רמב"ם( ט

אך דאכתי לא הועלנו לשיטת הר"ח דחליפין מתורת הנאה מהני, ואם שהי' באפשר לומר דחליפין מתורת הנאה הך הנאה כלי הוא אבל מ"מ אין כח בהנאה לחלק בין כסף לחליפין לענין שחילק הנ"י בין גוף הדבר לשויו זהו אין לו במציאות לחלק רק בדבר ממש שיש בו דבר בעין ושויו אבל בהנאה א"א לחלק בזה כמבואר לכל מעיין א"כ אפילו אי נימא דהנאה הוי כלי מ"מ אין חילוק בין כסף לזה וא"כ מאי טיבו של הקנין הנ"ל ועכ"פ אפילו אי נימא דלא כדעת הר"ח הנ"ל מ"מ אכתי קושי' א' במקומה עומדת וגם אמאי יש לזה שם חליפין יותר מכסף ודבר זה תמוה שלא הרגישו בזה שום א' מהמחברים, והנה לזה אמינא דהדבר ברור דלזה נקרא בשם חליפין דכד מעיינת תראה עוד שזה נקרא עוד סתם בשם קנין אף שגם כסף או שטר או חזקה גם הם קונין ומה הוא שתארו לזה בשם קנין אבל הדבר הוא פשוט כיון דעיקר קנינו הוא בגוף הדבר בעין ולא בשויו א"כ ודאי לכל קנין כגון שטר כסף חזקה כ"א נקרא הקנין על שם מהות הקנין כמבואר משא"כ זה הקנין מה יש לו לתאר בשם שיורה על מהות הדבר לזה נקרא בשם קנין או חליפין שתרווייהו שייך בכל הקנינים שתמורת זה. הוא מקנה חפצו או שאר דברים ומורה ג"כ על הרצון שיוצא מזה הדבר וזה נראה דבר ברור ומבואר לכל מעיין ודוק היטב

ולבאר כל הנ"ל נתחיל בקושי' הראשונה ומתחילה נבאר שורש דברי הירושלמי והנה זה לשון חידושי הר"ן פ"ק דמציעא דף י' כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בד' אמות לא ניחא לי' דלקני ואיכא מ"ד דדוקא בקניות דרבנן אמרינן הכי משום דכיון דלא קני אלא מתק"ח הוי כאומר א"א בתק"ח דשומעין לו אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי דעתי' קנה אבל הרשב"א כתב דהוא הדין בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בע"כ ועוד דגרסינן ביבמות פרק ג' עשאוהו כעודר בנכסי הגר כסבור דשלו הן דלא קני אבל הרא"ה חולק בדבר אפילו בקניות דרבנן ואמר כיון דר"פ פריק תיובתא דר"ח בר"י בפירוקא אחרינא שבקינן הך סברא דלא ניחא לי' לגמרי וכו' ואינו מחוור בעיני וכו' עכ"ל והנה קושית הרשב"א דחדא דאינו קונה בע"כ ועוד וכו' לא ידענא מאי קשיא לי' דלא דמי כלל דודאי הכא הרי הוא מתכוון לקנות רק לא בקנין הד' אמות רק בנפילה אבל עכ"פ הוא מתכוון לקנות לזה קני לי' הד' אמות כיון דהקנין הוא ממילא לזה שפיר קני לי' אף שאינו רוצה בקנין הלזה משא"כ בעודר בנכסי הגר שפיר אמרינן כיון דאינו מתכוון לקנות כלל לזה לא קני לי' שלא מדעתו דצריך לקנין כוונה עכ"פ לקנות וזהו ברור לדעת הסוברים דבקניות דאורייתא מועיל לו כה"ג והנה כתבו הראשונים דכדברי הירושלמי מבואר בתלמודא דידן בקידושין דף מ"ח בפלוגתא דר"מ ורבנן דחכמים סברי שמין הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת יעו"ש הרי אף דלא נתכוון לקדשה רק בשטר מ"מ' אם אינה מקודשת בתורת שטר היא מתקדשת בתורת כסף וזהו משמע בודאי כדברי האיכא מ"ד הנ"ל דבקניות דאורייתא מהני וכנ"ל כיון דעכ"פ הוא מתכוון לקנות א"כ אף שאינו מתכוון לקנות בתורת כסף מ"מ אם לא מהני מתורת שטר קא קני מתורת כסף וכנ"ל ובסמוך נבאר האיך מוכח שגם הירושלמי מוכרח לסבור כן והנה לפ"ז צריכין אנו לבאר מה דתמוה לפ"ז בההוא דמטבע נעשה חליפין ופירשו התוס' ורש"י דהא דמעות אינו קונה הוא בתורת כסף ולא בתורת חליפין ולהנ"ל תקשי דכיון דהך כסף נעשה חליפין א"כ גם בשרוצה לקנות בתורת כסף ליקני לי' בתורת חליפין לשיטת הי"א הנ"ל ובסמוך נבאר עוד כמה מקומות דתקשי כנ"ל. והנראה לבאר דבר זה בדרך צחות והוא שמתחלה נוסיף לאמץ קושי' הנ"ל דלכאורה יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דשאני ההוא דמציאה דליכא דעת אחרת מקנה משא"כ היכא דאיכא דעת אחרת אבל הא טעותא דכשם שבטלינן דעת הקונה במציאה אף שהוא לא נתכוון לקנות כמו כן נבטל דעת המקנה דכמו דתלוי בדעת המקנה כמו כן תלוי בדעת הקונה וכמו שבטל בקונה כמו כן במקנה וכדמוכח מההוא דקדושין והנראה לענ"ד לחלק בין קידושין לקנין כמו שאבאר בעזה"י דהנה הר"ן ז"ל בנדרים דף למ"ד בההוא דאשה כפדאה אחרים דמיא כתב דבאשה כיון דכתיב כי יקח ולא כי תלקח אנו דנין מצד הבעל ולא מצד המתקדשת שבטלה דעתה ועושית עצמה כדבר של הפקר ולזה הוי כפדאן אחרים יעו"ש והנה בש"ס קידושין דף ט' גרסינן ת"ר בשטר כיצד כתב לו על הנייר וכו' ופריך והא לא דמי האי שטרא לשטרא זביני דבשטר זביני מוכר כותב שדי מכורה שדי נתונה וכו' והכא הבעל כותב בתך מקודשת לי ומשני התם כתיב ומכר מאחוזתו במוכר תלי רחמנא הכא כתיב כי יקח בבעל תלי רחמנא ופריך התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו ומשני קרי יקנו ופריך מ"ט קרית ביה יקנו משום דכתיב ומכר ה"נ קרו כי יקח דכתיב את בתי נתתי ומסיק אלא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ואב"ע התם נמי כתיב ואקח את ספר המקנה ע"כ לשון הש"ס שם הרי מבואר דבין למאי דאמרינן הלכתא נינהו ואסמכינהו אקראי דכיון דכתיב במכר ומכר מאחוזתו תלוי במוכר והכא כתיב כי יקח תלוי בבעל וזהו באמת כדברי הר"ן בנדרים שהבאתי ולהך אב"ע ודאי שהוא כנ"ל ומבואר דבמכר תלינן מצד המוכר ולגבי קידושין מצד הבעל, ועל פי הוצעה זו נבוא ליישב קושי' הנ"ל והוא דודאי במציאה דליכא מקנה וכן בקידושין דאנו דנין מצד הקונה שהוא הבעל שפיר אמרינן כיון שעסיק בזכי' קני ממילא כיון שעכ"פ מתכוון הוא לקנות משא"כ בקנין דאיכא מקנה א"כ הרי הוא כמ"ש הר"ן בנדרים שם שמסלקת דעתה ועושה עצמה כדבר של הפקר כמו כן המקנה לגבי החפץ הרי עושה דעתו לגבי החפץ ג"כ כהפקר ואף שכתב לעיל דלא משמע כן בש"ס היינו דמשום זה יהי' הקדושין מצד הבעל דא"כ לגבי מכר נמי נימא כן