יד שלמה )רמב"ם( נב

עברי, או רק בתורת פועל, דממ"ש הרמב"ם ז"ל או ליתנם לבעל חובו משמע דהמעות צריך לשלם לבע"ח אין רשאי למכור עצמו, ומשמע דלא ישאר לו כלום ומ"מ לא ימכור עצמו אבל בשביל חוב י"ל דשרי, וכן מורה דיוק לשון הרמב"ם ז"ל. אך מ"מ צ"ע בדבריו כיון שלא ישאר לו כלום אמאי אינו רשאי למכור עצמו ומשמע דאם אין לו לשלם א"צ למכור לעבד עברי רק לשכור עצמו, ומ"ש או ליתנם לבע"ח רבותא קמ"ל לא מבעי' אם אין לו כלום רק לאכול ומעות אין לו כלל שעיקר המכירה בשביל חוב ודאי אסור למכור עצמו רק גם אם יש לו בשביל חוב ולמכור עצמו בשביל לאכול ג"כ אסור, ובאמת מבואר דיש הפרש גדול בין שעבוד לקנין דעבד עברי גופו קנוי ואין מחילה מועלת ובחוב מהני מחילה אע"ג דאיכא שעבוד הגוף בחוב, וע"כ צריך לחלק בין שעבוד לקנין א"כ נהי דרשאי לשכור עצמו מ"מ אין גופו קנוי ובעבד עברי גופו קנוי רק דגם בפועל יש רבותא דפועל גופו קנוי מ"מ י"ל דזהו כעין שעבוד הגוף דחוב, ואף דקאמר דגופו קנוי לגמרי מ"מ אף דגם הבע"ח יש לו עליו שעבוד הגוף מ"מ בעבד עברי יש לו עליו קנין הגוף ודוק היטב

שם הלכה ב' פסק דאשה אסורה למכור עצמה יעו"ש ועיין במשנה למלך שם שהביא דעת הרמב"ן דאשה מוכרת עצמה יעו"ש ותמהני הלא שנינו בערכין השתא מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר, ובקטנות פשיטא דאין במעשה קטנה כלום במת אביה ועוד ראי' ממה דפריך תני חדא ענק עבד עברי לעצמו וענק אמה העבריה לעצמה ותניא אידך ענק אמה העברי' ומציאתה לאביה וכו'. ולא משני כאן שמכרה לעצמה כאן שמכרה אביה ואפשר לפמ"ש מהרי"ק שורש ל' בשם מהר"י ברזולי דקטן אית לי' קידושין ע"י זכי' יעו"ש כמו כן י"ל דמהני מכירתה כשאין לה אב מתורת זכי' כיון שאינה מוכרת עצמה רק ע"י שאין לה לאכול הוי לה זכות ובזה אידחי הראי' הנ"ל דלא משני כאן שמכרה עצמה כאן שמכרה אביה דר"א כיון דע"כ במת אביה איירי דבקיים הוי כמו בקידושין דרק אביה ולא היא ובמת הרי משני כאן באיתא לאב כאן בליתא לאב, אך ז"א דמה דמשני כנ"ל הכוונה שבתרווייהו מכרה האב רק כאן מת וכאן לא מת לאח"כ, ולהנ"ל הו"ל לשנויי דלא הוי רק כמת ובלא"ה תקשי ממעות הראשונות לקידושין ניתנו וקטנה אין לה קידושין וצ"ע ודוק היטב

ברמב"ם פסק דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן יעו"ש והנה מקור דבר זה הוא בש"ס פסחים דף ד' יעו"ש כמבואר בפוסקים ולא ראיתי להאריך בדברים שכבר נתבארו אמנם מצאתי מקור אחר לזה בש"ס יומא בשמעתין דטומאה הותרה בצבור דף ו' ע"ב דגרסינן התם איתמר טומאת המת ר"נ אמר הותרה היא בציבור ור"ש אמר דחוי' היא בציבור היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב כ"ע לא פליגי דטהורי עבדי טמאי לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי מבית אב אחרינא ר"נ אמר הותרה היא בציבור ולא מהדרינן ור"ש אמר דחוי' היא בציבור ומהדרינן א"ד אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג ר"נ ואמר עבדי נמי טמאין דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא ע"כ לשון הסוגיא, הנה מבואר מסוגיא הנ"ל ללישנא קמא היכא דליכא טירחא אמרינן דצריך לברר לכ"ע גם אי הותרה בציבור ופליגי רק באיכא טירחא אי מהדרינן לאתויי וכו' וללישנא בתרא פליגי גם בליכא טירחא למ"ד הותרה לא צריך לברר משא"כ למ"ד דחויה, ומעתה י"ל ענין נאה והוא עפ"י מ"ש התי"ט בנזיר דפליגי בזה אי חזקה מתורת וודאי או לא רק דהתורה התירה הספק, ועיין בש"מ ב"מ דף ו' דרובא ג"כ מתורת ספק רק התורה התירה הספק יעו"ש ומעתה י"ל אי נאמר דחזקה בגדר ספק רק התורה התירה או ברוב לשיטה מקובצת בזה שפיר י"ל, דצריך לברר דהוי כמו גדר דחוי', ולהפוסקים דחולקים דא"צ לשאלו י"ל דס"ל דרוב או חזקה מתורת ודאי הוא והוי בגדר הותרה וללישנא בתרא גם באיכא בההוא בית אב לא צריך לאהדורי, והנה ע"פ כללא דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן כתבנו במקום אחר ליישב מה שראיתי בספר חמדת שלמה וכמדומה לי שהביא קושי' זו בשם הגאון מליסא והוא אמאי בנשאת עפ"י עדים צריך קרבן הא הוי אנוסה כמ"ש התוס' ר"פ החולץ בסומך על הרוב הוי בגדר אונס יעו"ש ואמרתי עפ"י כלל הנ"ל בפשיטות דודאי ברוב אם סמכינן ארובא ע"כ הוא באופן דליכא לברורי דבאיכא לברורי לא סמכינן על רובא וא"כ הוי שפיר בגדר אונס