יד שלמה )רמב"ם( מ

יהיה משלו כמו דדרשינן מונתן שלא תקח מעצמה כמו כן לענין שיהא משלו ג"כ משמע מוכתב ואף דאמרינן לקמן דערק לה חרציה ושלפתי' משמע דמהני באם הגט מכחה היא שמכחה בא לידה מ"מ לא דמי דשם הוא ערק לה חרצי' וא"כ עיקר הנתינה מכח שערק לה חרצי' משא"כ הכא דכתיב וכתב א"כ עיקר הכתיבה מכחה היא דמה שכותב ע"פ ציוויו זה לא נקרא וכתב דעיקר הכתיבה מכחה היא ומה שהוא ע"פ ציוויו זהו לא בגוף הכתיבה רק בדבר שחוץ לגוף הכתיבה אבל בעיקר הכתיבה מכחה הוא ושפיר קאמר על זה והכא איהי קא כתבה וכו' ולפ"ז יש לדקדק באם הוא נותן קלף או דיו וקולמוס נימא דבזה שפיר קרינן וכתב כמו בערק לה חרצי' ושלפתי' דגם הכא הרי הוא מכחו, אך באמת מבואר לקמן ע"ב במה דבעי היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב וכו' מי אמרינן אקנויי אקני ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי וכו' והרי התם הקלף שלה אך הדיו וקולמוס ושכר הכתיבה משלו נימא דמהני כיון מכח קנין דרבנן יש לו חלק בהכתיבה כמו היא ושוב ליהני כמו ערק לה חרצי' ושלפתי' דלא עשה רק שקירב מתניו והיא נטלתה מעצמה ומ"מ מהני וגם הכא נימא ג"כ כנ"ל. והנראה כיון דמ"מ העיקר דאקני ליה רבנן הוא משום הפקר ב"ד וכפרש"י ז"ל א"כ זהו גופא איקרי שהיא מכחה שהרי ע"י שהב"ד הפקירו שלה אקניהו לו א"כ הרי העיקר מכחה היא רק אם אקנויי אקני ליה הקלף ודיו ושכר הכתיבה שפיר אמרינן דזה דבא מכחה ע"י שהפקירו שלה זה לא הוי רק כסיוע בעלמא דקיי"ל סיוע אין בו ממש אבל אם הקלף שלה וגם הך מה שהדיו וקולמוס ושכר הכתיבה בא מכחה בזה הצירוף שפיר מקרי היא העיקר בהכתיבה. יצא לנו ממה שכתבנו מילתא חדתא ונ"מ לדינא באם הוא נותן באמת שכר הכתיבה והיא הקלף דמהני דהוי כערק לה חרצי' ושלפתה כנלענ"ד דבר חדש. ומעתה נחזור לדברי הרמב"ם שהבאתי דשפיר כתב דמונתן לא שמעינן רק שלא תקח מעצמה והא דלא יהא משלה זהו גופא חדא מילתא הוא עם הך שלא תקח מעצמה וכמו שכתבנו דמדכתיב ונתן משמע שלא יהא מכחה לכן אם הנתינה או עיקר מה שנכתב הוא על ידה לא מהני והא ודאי חדא מילתא הוא ותרווייהו בבת אחת למדין כנלענ"ד בזה. אך אכתי קשיא לי על הרמב"ם ז"ל דאכתי וכתב אלשמה איצטריך ולדבריו מאידך וכתב אמתגרשת בכתב שמעינן ומראשון שיכתבנו הוא בעצמו ומדלא הזכיר כלל לשמה משמע דלית לי' כלל אלשמה והוא תמוה. ולכן מוכח ג"כ דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' דלא בעינן שליחות בכתיבה ומה דצריך שיכתבנו בציוויו הוא משום לשמה כמ"ש לעיל. ולזה שפיר כתב ז"ש בתורה וכתב אחד שכותב בעצמו או שאמר לאחר וכו' ור"ל דאו שיכתבנו בעצמו או שיאמר לאחר שיכתבנו דאל"כ הוי שלא לשמו דוכתב משמע לשמו ולזה מפקינן מן וכתב שיצוה לאחר או שיכתוב בעצמו ודוק. אך בכל זה לא הועלנו כלל על דרשא דוכתב לה ולא לה ולחברתה ובין להתוס' ובין להרמב"ם קשיא כנ"ל. והנראה לענ"ד במ"ש התוס' דף כ"ג וז"ל והא דאמרינן יכילנא וכו' והכא איהי וכו' לאו מטעם וכו' אלא אונתן סמך יעו"ש, ובאמת נראה דגם לשיטת הסוברים דבעינן שליחות בכתיבה דג"כ בהכרח אנו צ"ל כנ"ל כמו שאבאר דודאי ע"כ גם על הקלף קשיא לי' דהרי גם הקלף היא נותנת להסופר, והנה אמר אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה הרי מוכתב הקשה ואם על הקלף קשיא לי' מאי קשיא לי' מוכתב דהקלף לא משמע מוכתב שהוא יתן דמוכתב לא משמע רק על ענין הכתיבה בעצמה אולם הקלף לאו כתב הוא רק דבר שנכתב עליו ולא שייך לומר דבוכתב נכלל גם הקלף ועכצ"ל דאונתן קסמיך דמנתן שפיר משמע שיהא הקלף משלו דשפיר הונח שם נתינה על הקלף דהקלף הוא הנתינה ובזה מבוארים דברי רש"י ז"ל ע"ב בהאיבעי' דטבלא דהביא מונתן יעו"ש והדברים בלתי מבוארים, ולפמ"ש מבואר היטב דשם על הקלף אנו עסוקים ושפיר הביא מונתן דמינה שמעינן דהקלף יהי' משלו ודוק היטב בכל זה

ברמב"ם שם פסק דאף אם שלוחו כותב הגט מ"מ צריך שיהא משל הבעל וכ"ה בש"ע אה"ע סי' ק"כ ועב"ש שם שכתב מחלוקת הפוסקים בענין הקנאה ולכן ראיתי להאריך קצת בזה, והנה לענ"ד יש בסוגיא זו דרך אחר כמו שאבאר דהנה רוב הפוסקים הסכימו דאם הקלף שלה לא הקנהו רבנן כמבואר בתוס' ור"ן וש"פ ובאמת כל כי האי מילתא טעמא בעי דכיון דרבנן הקנוהו לבעל ממילא כדברי הרמב"ן והר"ן מה נשתנה קלף שלה שלא הקנוהו ולכן אמינא בזה לענ"ד לולי, שאיני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים שלענ"ד נראה במה שפירשו הראשונים בההוא דאקנויי אקני רבנן משום הפקר ב"ד הפקר ולענ"ד נראה בפשיטות בלא הפקר ב"ד דלא צריכין לבוא עלה משום הפקר ב"ד דבלא"ה כיון שמשום עיגון תקנו רבנן שהיא תתן שכר הסופר מש"ה כדי לקיים וכתב דמשמע מ"מ שהוא יתן לזה תיקנו חז"ל שבקנין תקנהו לו כללות הכתיבה כשאר קנינים שאחד מקנה לחבירו כמו כן הכא תקנו חכז"ל שהיא תקנה לו או קלף ודיו וקולמוס ושכר הכתיבה למסקנא דידעי לאקנויי כל זה תקנה לבעל או שתקנה לו המעות והוא יקח מהסופר קלף ודיו וקולמוס ומעתה שפיר בעי בטבלא מי אמרינן אקנויי אקני ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי כמו שפרש"י שם ומעתה לא שייך לומר דהא רבנן לא ידעי לאקנויי ז"א דרבנן לא תקנו יותר רק שהיא תקנה לו א"כ אנן מספקא לן אולי בקלף לא גמרה לאקנויי רק בתורת שאלה א"כ מאי דתקנו רבנן היינו שהיא תתן לו מעות ולהקנותו אבל בקלף כיון שנותנת רק