יד אליעזר חלק ב קפא

ופרקמטיא וכל שאר רווחים. עכ"ל ומשמע מד' הספרי אלו דהוי חיוב מדאורייתא ודלא כהב"ח שס"ל דאף חיוב מדרבנן אין בו ולא ראה הב"ח ד' התוס' בשם הספרי וגם הט"ז לא ראה ד' הספרי אלו שהרי לא הביאו וכן ראיתי בשאר אפרים סי' פ"ד בהג"ה שהק' על הב"ח מדברי הספרי וכ' דום מהט"ז נעלם ד' הספרי ועי' בביאורי הגר"א לעיל סי' רמ"ט ס"ק ב' שהביא ד' הספרי ועי' בחו"י סי' רכ"ד בתשובת הגאון רב דוד אופינהיים שהשיג נמי על הב"ח מד' הספרי אך כ' דלא הוי אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא והביא דכן מצא מפורש במדרש תנחומא ובילקוט פ' ראה וז"ל עשר תעשר אמר ר' אבא רמז לפרקמטוטין ולמפרשי ימים שיהי' מוציאין א' מעשר לעמלי תורה עכ"ל נמצא שהפרשות מעשר מפרקמטיא וכספים הוא רק אסמכתא בעלמא דהא קא' ר"א רמז לפרקמטוטין כו' והאריך הרבה בזה והחו"י שם הסכים להב"ח דאין בו חיוב אפי' מדרבנן והאריך בזה והשבו"י ח"ב סי' פ"ה הסכים נמי להב"ח דאין בו חיוב אפי' מדרבנן כו' והביא דגם בתשובת פנ"י סי' ב', ס"ל כן והאריך בזה ועי' במשנת חכמים פ"ד מהל' יסוה"ת ביבין שמועה אות ב' שהביא דברי השל"ה שהוכיח מדברי הספרי הנ"ל דהוי מדאורייתא כו' והיינו כהג"ה של השער אפרים הנ"ל וגם הביא דברי החו"י כו' והוא השיג עליהם וכ' להוכיח כהב"ח מהירושלמי פ' נערה שנתפתתה גבי המבזבז כו' דאין בו חיוב אפי' מדרבנן וכ' ליישב בזה ד' הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים הל' א' והאריך בזה וכ"כ בצפנת פענח שם אות ו' דמעשר כספים אין לו עיקר לא מה"ת ולא מד"ס אבל אם נהג הוי של מצוה המנהג שאין לבטל כלל אם לא לאורך גדול עכ"ד ועי' בבאר יעקב שהביא ראי' משבת קי"ט א' גבי עשירים שבא"י כו' שאין בו חיוב דאורייתא אלא דרבנן כו' והאריך בזה ומסיק דמדרבנן יש בו חיוב מיהא ודלא כהב"ח והפ"י והחו"י הנ"ל ועי' בפ"ת ס"ק י"ב שהביא בשם תשובה מאהבה ח"א סי' פ"ז שהביא תשובת מהר"ם מרוטונבורג דפוס פראג סי' ע"ד דאין בו חיוב אפי' מדרבנן ואינו אלא מנהג בעלמא והיינו כהב"ח והפ"י והחו"י והמשנ"ח הנ"ל וכן עיקר ועי"ש עוד ביבין שמועה שכתב דיש לסמוך ע"ד הפוס' לקנות במעות מעשר ספרים או איזה דבר שבקדושה כו' והאריך בזה יעוש"ה

סימן שלד

סעיף א (א) לאלתר. עי' ש"ך ס"ק ב' שכ' מיהו בקונטרסים שהביא הב"י משמע דאפי' לדבר איסור לא נהגו לנדות אלא לאחר התראה עכ"ד ועי' במקום שמואל בחידושי דינים שתמה על הש"ך שאין שום פוסק שיחלוק על הא דר"ח דלאפקירותא לאלתר מנדון כו' ומ"ש בקונטרסים וכן נהגו כו' אלא לאחר התראה קאי אשלפניו לאותם ב"א שבורחים מהחבא מהקהל ע"ז נהגו דאין מנדין אלא לאחר התראה וכ"ז בדבר ממון אבל בדבר אי' לא מיירי כלל בקונטרסים כו' עכ"ד

סעיף ו (ב) בהג"ה שלא ימולו כו'. עי' ש"ך ס"ק כ' שהניח בצ"ע על הרמ"א דהא כבר כ' המחבר בסעי' ו' ובאמת לק"מ דהרמ"א קמ"ל בזה דלא תימא הא דכתב המחבר בסעי' י' ולא ימולו לו בן היינו דוקא הב"ד לא ימולו לו כגון היכא דלא מהלי' אבוה דמחויבים ב"ד למימהלי' וכמבואר לעיל סי' רס"א או באם שאביו לאו מוהל הוא שיוכלו הב"ד לגזור על שאר מוהלים שלא ימולו לו בן אבל היכא דאבוה גופי' מוהל ה"א דלא קמ"ל דאף דאבוה גופי' מוהל יכולים הב"ד לגזור עליו שלא ימולו בניו כלל וכן ראיתי במקום שמואל שם שכ"כ ליישב ד' הרמ"א. וכעת ראיתי בהגהות אמרי ברוך שכ' נמי כן ליישב ד' הרמ"א אך כ' דמלשון הרמב"ן שכ' לא ימולו לו בן וכן מלשון הרמ"א באה"ע סי' קנ"ד סעי' כ"א כו' שכתב ומ"מ יכולים לגזור על כל איש ישראל שלא לעשות לו שום טובה או למול בניו כו' דברים אלו מורים דרק על העולם יכולים אבל מאין למנוע את המנודה שימול בעצמו את בנו ומה שהביא בשם תשובת הגאונים כו' ומה שהביא בשם תשובת אלפסי סי' רפ"א

סעיף יח (ג) בהג"ה לכבוד הרב. עי' בטוב טו"ד מהדו"ק סי' רע"ח שכתב דהא דמנדין על כבוד הרב היינו אם הרב לא עשה לו בזיון כלל והוא ביזה הרב אבל אם הרב עשה לו בזיון והוא חזר וביזה את הרב אף שביזהו יותר ממה שביזה אותו אין מנדין אותו כיון דעכ"פ הרב התחיל בבזיון אין אדם נתפס על צערו כו' והביא ראי' ממוע"ק ט"ז גבי ר"ל דאמר לו ההוא גברא כו' והאריך בזה ואח"כ הק' מד' הגמ' על הדין דסעי' ל"ט כו' יעוש"ה: סעיף

סעיף מג (ד) מד' סופרים. עי' ש"ך ס"ק ע' שהביא ד' הר"ן שהק' דבקצת דוכתי אמרי' דמאן דעבר אמידי דרבנן מלקינן לי' אבל לא משמתינן לי' כו' והביא ד' הכ"מ והשיג עליו ובאמת קושי' הר"ן לק"מ וכמ"ש במקום שמואל בתשובות סי' צ"ט דלפ"ד הרד"ק שהביא השער אפרים סי' ס"ד דס"ל דיש רשות ביד ב"ד לשנות מקילתא לחמירתא ומחמירתא לקילתא מנגידא לנידוי ומנידוי לנגידא כו' והק' שם על תי' הר"ן שכ' לחלק בין דבר שעיקרו מדרבנן כו' ובין דבר שעיקרו מה"ת כו והאריך הרבה בזה ומ"ש עוד בדיני נידוי ומ"ש בחידושי דינים בדיני נידוי והאריך בזה יעוש"ה

הלכות גוסס

סימן שלט

סעיף ה (א) לשפוך. עי' בשם ארי' חיו"ד סי' י"ח שכ' דהמים כשרים לנט"י דספק נט"י לקולא וכיון דלהטעם שלא יהי' כמוציא דבה ודאי דלא הוי שופכין וכשרים כו' גם במים אלו נ' דאין לאסור כשבשלו עמהם דלא כתשו' ב"ד שהביא הפ"ת כו'. וכן ראיתי בחסד לאברהם שהורה כן וכן אני נוהג א"כ ודאי דאין עליהם דין שופכין כיון דבדיעבד מותר כו' עכ"ד ועי' בטוב טו"ד מהדו"ק פי' רע"ט שכ' דאין לשפוך מים על מת עכו"ם דהם נמשלו כבהמה וכמו דאין שופכין מפני בהמה כך אין שופכין מפני מתיהם וגם כתב שאין לשפוך מים המלוחים כי אין לשפוך רק מים הראוים לשתי' ולא מה שאין ראוים לשתי' והביא רמז לזה מד' המדרש ילקוט פ' חקת בפ' ולא הי' מים לעדה דלעדה לא הי' לצאן ובקר הי' כו' יעוש"ה. סימן שמ

סעיף כב (א) אלא קורא. עי' ש"ך ס"ק ל"ה ועי' בדרך החיים מהגאון מליסא הל' גוסס דיני קריעה אות ח' י' שכ' דמי שקרע על אביו ואח"כ מתה אמו ולא קרע עלי' קרע בפ"ע רק שהוסיף דלא יצא רק צריך קריעה חדשה עכ"ד ועי' בנחלות דוד סי' שהשיג עליו וכ' דדוקא אם הוסיף על קריעת שאר קרובים הוא דלא יצא אבל אם הוסיף בקריעת אביו על אמו או מאמו על אביו שפיר יצא ידי קריעה והביא ראי' מד' הגמ' במוע"ק כ"ו ב' מת אביו וקרע מת בנו והוסיף כו' והאריך בזה יעוש"ה: