יד אליעזר חלק ב קטז

בירמי' וכתוב בהפר וחתום ילפי' דבעדות לא בעי' הגדה ממש בפה רק שיהי' ראוי להעיד בפה משא"כ בשבועה דאפי' אם אמת שגמר בלבו ל"מ האיך יועיל לחול שבועתו בכתב והביא ראי' מהא דמגילה י"ח הנ"ל כו' וכתב דמצא בש"י שהביא ראי' זו וכבר הבאתי לעיל דברי התומים והתשובת רע"א והב"א והמש"נ מה שדחו ראי' זו ועי' בהגהות מעשה רוקח באו"ח סי' מ"ז מ"ש ליישב קושי' הט"ז מעדות כו' דש"ה דכ' רחמנא מפיהם הוי כאלו מיעט להדיא שהדבור יהי' בפה ולא בכתיבה וכ' דכן העליתי בתשובה לענין שבועה בכתב אף דנימא דכתיבה כד"ד אפי"ה בשבועה דכתיב לבטא בשפתים אף דכתיבה הוא בסוף דבור עכ"פ אינו בסוג לבטא בשפתים עכ"ד. ועי' בבית שלמה חיו"ד סי' ה' ו' שגם דעתו נוטה דלא מהני שבועה בכתב יעוש"ה. וכעת ראיתי ברביד הזהב פ' ומקרא ד"ה לבטא שכ' דנ' אם כ' בכת"י שנשבע או נדר לעשות כך וכך אינו נדר. שוב ראיתי כך בהדיא בתשובת רא"ם סי' ע"ב מהך קרא ונ' דאף למ"ד דכתיבה כהגדה כו' כאן גילתה תורה בהדיא כו' וכן לנדרים משמע לי מדכתיב לא יחל דברו בפ' מטות עכ"ד. הרי שכ' בפשיטות דל"מ שבועה בכתב ומ"מ כיון דהמהר"ם פאדווא והמהראנ"ח והב"י בתשובת אבקת רוכל וכן משמע דעת הר"י הלוי והחו"י והשבו"י והתומים והנו"ב והישוי"ע והחתם סופר והב"א והכתב סופר והברכת רצ"ה הנ"ל דמהני שביעה בכתב באינו אלם וא"כ נ' דעכ"פ הוי ספי' דאורייתא וראוי להחמיר בשבועה בכתב וכמ"ש הרמ"ץ והארץ צבי והבכורי יוסף הנ"ל. וכעת ראיתי בצ"צ חיו"ד סי' קפ"ד שהאריך בזה ומסיק נמי שיש לדין זה כספק דאורייתא יעוש"ה מיהו כ' הנו"ב שם דכל זה דוקא בכותב לשון הוה הריני מקבל עלי דבר זה בשבועה או בחרם לשון הנשמע שעתה בכתיבה זו הוא מקבל ואמרי' דהכתיבה הוא כדבור כאלו מקבל בפיו דבר זה בחרם או בשבועה אבל בכותב לשון עבר נשבעתי או קבלתי עלי בחרם לא עדיף הכתיבה מדבור שהרי בשעת הכתיבה אין כאן שבועה או חרם אלא הודאה לשעבר שמודיע שנשבע או קיבל בחרם הא ודאי שאין הכתיבה עדיף מדבור בפה ממש שהודיע שנשבע אם האמת שלא נשבע אין עליו שום עונש שבועה כמבואר ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בהג"ה עכ"ד. וכ"כ בסי' ס"ח שם ובחחו"מ סי' ל' והאריך בזה ועי' בב"א שם סי' נ"ט שחולק עליו וכ' דהא הב"י בחו"מ סי' רמ"ה הביא ד' הר"ן באו' נתתי שדה זו לפ' דמהני רק בשטר והא דל"מ בע"פ משום הודאה דהיינו אלו הי' או' בלשון הודאה אבל הכא דבא ליתן עכשיו בלשון זה ומעתה אין ענין זה לד' תה"ד שעובדא דידי' הוי שכ' בכת"י איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע כו' והיינו בלשון הודאה משא"כ כשנכתב סתם בשטר שנשבע או שקיבל ע"ע לא הוי לשון הודאה רק שבא לשבע עכשיו או שמקבל ע"ע עכשיו בכתיבה זו וכ' אך שד' הר"ן במחלוקת שנוי' דהא הב"י הביא בחו"מ סי' קצ"א דדעת רוב הפוס' דשטרי דידן שטרי קנין הן ולא שטרי ראי' אף שכ' שמכרתי או נתתי והביאו ראי' מהא דגיטין הנ"ל דלמה ל"מ בע"פ וכ"פ בש"ע סי' קצ"א סעי' ג' ולא כהטור שם שפ' דשטרי ראי' הן. ועכצ"ל לדעת הטור על קושי' הר"ן כמ"ש הרמ"א בתשובה סי' צ"ב דהא דל"מ בע"פ משום דמיירי דידעי' שמקנה בלשון זה ולא בדרך הודאה והגדת"ר שער ס"ד ת"ב סי' ג' הביא ראי' מדברי הר"ן להתשובת הרי"ף שהובא בש"ע סי' ס' סעי' ו' דנתתי לא הוי הודאה. ובתשובת הרמ"א שם האריך לדחות הראי' מתשובת הרי"ף והעלה דב' לשונות משמע כד' הריטב"א שהובא בב"י שם וגם לפ"ד הראב"ד שהובא ברמ"א שם דנתתי תולין בלשון הודאה ובאופן המועיל היינו משום דהיכי דהשטר בטל ל"א יד בעל השטר עהת"ח ובדבר שלבל"ע ל"מ לשון הודאה ותמה על הנו"ב דאיך אשתמיט לי' כל ד' הפוס' הנ"ל וכ' בפשיטות דקבלתי הוי הודאה ופשוט לדעתי דבכה"ג שידוע שלא נשבע לא הוי הודאה רק שמקבל ע"ע עכשיו בשבועה כמ"ש הר"ן הנ"ל. וגם לפי תשובת הרמ"א בכה"ג תולין לפרש בלשון להבא עכ"ד ועי' בחתם סופר שם סי' ר"כ שכתב דע"כ ל"א דאם נכתב בלשון עבר דהוי רק הודאה אלא בשטר העומד לראי' כגון כגווני דחו"מ סי' ע"ג דבשטר כתוב פ' לוה מפ' מנה ונשבע לפורעו ביום פ' שכל גופו של שטר אינו אלא סיפור דברים. ומעשה שהי' שלוה ממנו מנה ונשבע לפורעו ביום פ' והשטר לראי' וה"נ מ"ש שנשבע אינו אלא הודאה שנשבע אם לא שכ' הריני נשבע שאז הוי כחובה גופה הודאה אבל בשטר שעושה הקנין כגון שדי נתונה לך כו' שהשטר והכתיבה בעצמו עושה הקנין כו' אם כ' בו נשבעתי שתהי' שדי נתונה לך אע"פ שמשמעותו לשון עבר אין בכך כלום והיא גופי' שבועה היא תדע בהרי אמרי' שלהי כתובות ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל ומפיק להו מג' קראי השבעתי אתכם בנות ירושלים והתם לא שלח נביא שדיבר עם כל ישראל והשביעם אלא אלו הפסוקים שנאמרו ברה"ק לשלמה היא גופי' השבועה ושם כתיב השבעתי אתכם ואינו סיפור דברים שכבר השביעם דאימתי השביעם וע"י מי אע"כ היא גופי' שבועה היא אע"ג דכתיב השבעתי וה"נ דכותי' כו' עכ"ד והיינו כעין ד' הב"א. ועי' בארץ צבי שם סי' ז' וסי' מ"ב שכ' נמי דאף שכ' בלשון עבר מהני והביא ד' החתם סופר והב"א הנ"ל והאריך בזה ועי' ברמ"ץ שם סי' ב' שהביא ע"ד החתם סופר ד' הירושלמי וד' הרשב"א מגילה ו' וד' התיו"ט ברכות פ"ה מ"ד וד' הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קס"א שאין למדין הל' מד' אגדה וכ' דבלא"ה יש לדחות הראי' משם דדלמא באמת השביע אותם מקדם וגם ד' הנביאים בתנ"ך אין ענין לזה כלל דמצינו כמה פעמים לשון עבר על העתיד דמתוקף ד' הנביא על העתיד הוא מזכירו בלשון עבר כאלו כבר נעשה וה"ה די"ל כן על הענין שהוא עתה וכ' דעדיפא הי' לו להחתם סופר להביא מד' הריטב"א שהביא הב"י סי' ס' דנתתי כולל ב' לשונות לשעבר ולהבא וכ"כ הר"ן פ"ק דקידושין דשטרי דידן אף שכ' לשון עבר מכרתי נתתי מ"מ שטרי קנין הם ומתפרשים דעתה מוכר ונותן לו והביא ראי' מגיטין מ' ב' נתתי שדה פ' כו' ועי' ב"י סי' קצ"א שהביא כמה פוס' דס"ל כן וא"כ י"ל בפשיטות אף שכ' שקיבל ע"ע בשבועה מתפרש ג"כ שעתה מקבל ע"ע בשבועה ושאני הך דתרה"ד שכ' בפי' לשון הודאה על העבר והביא ד' הב"א הנ"ל כ"כ וכ' אח"כ דד' הנו"ב הנ"ל נכונים דבאמת מכרתי ונתתי אף דיש לפרשו ג"כ על לשון הוה מ"מ א"א להכחיש דמתפרש בפשיטות ג"כ על העבר עכ"פ ב' לשונות במשמע כמ"ש הריטב"א הנ"ל וכ"כ בתשו' רמ"א סי' צ"ב. אך בהך דגיטין דנתתי שדה פ' כו' דמיירי שידוע או שמודה לו שלא נתן מקדם בע"כ צריך לפרש הלשון שעתה נותן לו דאל"ה נתבטל הענין ולמה כ' לו כן אבל לענין שבועה אף דהוי הודאה על עבר שכבר נשבע ג"כ שויא אנפשי' חד"א וצריך ליתן אמתלא למה כ' כן והיינו שהי' אנוס לכתוב לו הודאה בשקר כעין עובדא דתרה"ד וא"כ אף שיש לפרש הלשון וקיבל ע"ע בשבועה שעתה מקבל בשבועה מ"מ למה נעקור מכונה הפשוטה וטוב לפרש יותר שכבר נשבע ומפני האמתלא שהי' לו הודה בשקר אבל לענין דבר שבממון בין אדם לחבירו אינו מועיל אמלתא כמבואר בכתובות בעודר על השדה כו' דאיבד זכותו אף דיש לו אמלתא דהשני נות לו כו' ואם לא נוכל לפרש על העבר כמו בהך דנתתי שדה פ' הנ"ל אנו מפרשין הלשון שעתה נותן לו בכדי שיתקיים הקנין כו' והאריך בזה וכ"כ בסי' ז' ובהשמטות שם סי' ה' ו' והאריך בזה ועי' בתשובת רע"א בסי' כ"ט בתשובת הגאון ר' בנימין וואלף איגר נ' דס"ל כהב"א והחתם סופר