יד אליעזר חלק ב קיג

שמקבל בלבו בכתיבה למה שהצריך התורה קריאה לפרסום הנס וא"כ סופר הכותב פ' ק"ש יפטר מק"ש למאן דלא בעי שמיע לאזניו ומה ענין זה לזה אף גם הא במגילה כתיב נזכרים וילפי' שם גז"ש מזכור ודרשי' זכור בפה ואל חשכת בלב וכיון דזכירה הוי בפה פשיטא דכתיבה לא מהני אבל המקבל ע"ע בכתיבה י"ל מ"ש כותב ומ"ש אומר גם מה יאמר לשיטת הרמב"ם דס"ל דבכתב כותבין גט ש"מ דכתיבה הוי כאמירה כמבואר בגיטין עכ"ד. ועי' בתשובת רע"א סי' כ"ט בתשובת דודו הגאון ר' וואלף איגר מ"ש לענין אם כ' בימי הספירה היום כך וכך לעומר אם יצא ידי ספירת עומר כו' והביא ד' הש"י וראיתו ממגילה י"ח הנ"ל וכ' דה"ה בנ"ד הוי כמו לענין שבועה דל"מ כתיבה וא"ל דשאני שבועה דלבטא בשפתים כתיב שצריך להוציא מפיו דמ"מ שפיר איכא לדמויי נ"ד להא דמגילה כו' והאריך בזה. והגאון רע"א שם סי' ל' דחה ראי' זו מהא דמגילה דהא דמוקמינן כגון דמנח מגילה קמי' וקרי בה וכתב כו' אין ראי' דבעי קריאה דבפשוטו י"ל אף דכתיבה כד"ד מ"מ י"ל דש"ה כיון דבעי שיהא קריאתו דוקא מתוך הכתב ולא בע"פ א"כ נהי דכתיבה הוי רק כקורא בע"פ דאף דמתחלה קודם הכתיבה ראה כל פסוק בתוך המגילה והרהר בו מ"מ בשעה שכ' הוי קורא בע"פ וכאלו ראה פ' בתוך המגילה והרהר בו ואח"כ קורא הפ' בע"פ דפשיטא דלא הוי קורא בע"פ וה"נ כן בכתיבה ומה שהביא עוד ראי' מתחלת ד' הש"ס בס"ד דקא' ה"ד אי דקמסדר פסוקא פסוקא וכתב לה כו' ופירש"י קמסדר פסוקא בע"פ כו' והוכיח מזה דאם איתא דכתיבה כד"ד ל"ל להש"ס לומר דקמסדר פסוקא פסוקא נ' כיון דקי"ל דכל הברכות צריך לכתחלה להשמיע לאזניו דילפי' מק"ש כו' הרי אף דמוציא מפיו דהוי דבור מעליא מ"מ בעי השמעת אוזן ג"כ א"כ י"ל נהי דכתיבה כד"ד מ"מ הוי רק כשפתיו נעות וקולו לא ישמע ואף דבאמת קי"ל דבדיעבד אף בלא השמיע לאזניו יצא כו' מ"מ כיון דלר' יוסי אי' אף בדיעבד א"כ נקט הש"ס מלתא דמהני לכ"ע וגם דחה בזה נמי הראי' ממתני' דריש תרומות כו'. ועוד דחה ראי' זו והאריך בזה ועי' בסי' ל"א שם בתשובת הגאון ר' וואלף איגר מה שדחה ד' הגאון רע"א הנ"ל שכ' דהש"ס בעי לאוקמי ככ"ע כו' וכ' דאי משום הא אכתי קשה ע"ד הש"ע סי' תר"ץ סעי' י"ג שכ' הי' כותבה שקורא פ' במגילה שמעתיק ממנה וכותבה כו' ותקשה למאי דקי"ל קרא ולא השמיט לאזניו יצא למה כ' המחבר שקורא פ' מתוך המגילה וכותבה הא בכותבה לחוד סגי אם כתיבה כד"ד ומזה הי' מוכח כהש"י דכתיבה לאו כד"ד אך בזה הסכים להגאון רע"א הנ"ל במה שדחה ראי' הש"י דמש"ה קא' הש"ס וקורא דכתיבה לחוד אף דכד"ד הוי רק כקורא בע"פ ועוד דחה ראי' הש"י בין מס"ד דהש"ס ובין מהמסקנא הנ"ל כו' והאריך בזה ועי' בסי' ל"ב שם בתשובת הגאון רע"א שדחה ד' דודו הגאון ר' וואלף במה שכ' לדחות ד' הש"י כו' וכ' דראי' הש"י הנ"ל הוא ראי' ברורה כו' מסוגיא מגילה מדקא' דקמסדר פסוקא כו' והאריך בזה ולבסוף הביא ד' התומים כנ"ל והביא מיני' ראי' לדבריו דסי' ל' הנ"ל דאף אי כתיבה כד"ד מ"מ מקרי לא השמיע לאזניו עכ"ד ועי' בברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט שכ' נמי לדחות ראי' הש"י כד' הגאון רע"א דסי' ל' הנ"ל ממגילה כו' ועי"ש עוד בתומים מ"ש ע"ד הש"י שם שכ' לדחות ראי' התו"י הנ"ל מעדות דאצטריך מפיהם למעט מפ"כ דה"א בעדות בגילוי מלתא בעלמא סגי וכ' עליו דצ"ע בסברא זו להתיר האיסור ויותר הי' לומר דה"א בעדות כיון דחזי' דשטר כשר ושטר קידושין בעדים וכן גט בעדים לר"מ או לר"א כו' וש"מ דהכשירה התורה התורה עדות מפ"כ וה"א דכל עדות מפ"כ כשר כו' וכ' דבזה אפשר לכוין במ"ש רש"י מפיהם ולא מפ"כ יעידו בב"ד דל"ד לשטר שחתמוהו ביומא דהאי אורחא בכך עכ"ל ומה ביקש רש"י בזה כו'. ולפמ"ש א"ש דקשי' לרש"י דה"ל לאתוי' רב ראי' מהך מדאצטריך מפיהם ש"מ בעלמא הוי הגדה מתוך הכתב ומכ"ש דקשה למאן דלא פ' כרב ולזה כ' רש"י דל"ד לשטר כו' וא"כ אצטריך דלא נימא מ"ש משטר דאכשרי' רחמנא אלא מהלשון שכ' הרשב"א דגזיה"כ הוא דלא מכשרי עדים מפ"כ מזה משמע דבעלמא מועיל כתב דאי בעי הכתוב רק להורות דלא נטעה להקל בשטר הא אין זה גזיה"כ וכן מה שהק' התוס' והרשב"א ל"ל מפיהם הא כתיב אם לא יגיד והגדה אינו באלם כו' נ' דשוה עדות. לשאר אמירות דאל"כ מאי קושי' בעדות הו"א דקולי עכ"ד. ועי' בחתם סופר חיו"ד סי' ר"כ וסי' רכ"ז מ"ש לדחות ד' הש"י הנ"ל מעדות ומקיים ד' החו"י דודאי כל דבר שבין אדם לחבירו כגון הגדת עדות לפני ב"ד עדיף טפי דבור פיו מכתבו כי אדם שומע מבין כונת חבירו פנים אל פנים יותר ממה ששומע תוכן כונתו במכתבו ע"כ בעדים דכתיב ע"פ שנים עדים ממעטים מכתבם משא"כ אדם לעצמו לקיים כל דבר איכא טפי חיזוק וקיום כשכותב השבועה לקיים הדבר ועביד מעשה הכתב ממה שיקיים ע"י הבל פיו וע"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ואי לאו הו"א אפי' מהרהר השבועה חייב לקיימה כמבואר בשבועות כו' והשתא נמי דכתיב בשפתים לא אימעוט אלא הרהור אבל כתיבה אתיא מק"ו מעקימת שפתיו נמצא לענין הגדת עדות גרועה כתיבה מדבור ולענין קיום שבועה ע"ע נהפוך הוא כו' ודחה ראי' הש"י מהא דמגילה דהתם כתיב אמר ואמירה לא מקרי בכתב וכמ"ש התוס' גיטין ע"א כו' וכ' דמ"מ נ' דעל שבועה בכתב אינו לוקה כיון דלא אתיא אלא מק"ו משפתים אין עונשין מן הדין וכ' ליישב בזה דלא תקשי להסוברים דכל לאו שיש ב"מ לוקה אפי' אב"מ א"כ אמאי קרי לי' ש"ס לאו שאב"מ נשבע ומימר הא שייך מעשה בכתיבה דלק"מ דאכתיבה גופי' לא לקי משום דאין עונשין מן הדין וכ' דבלא"ה י"ל דאלשעבר לא לקי אשבועת שוא דכתיבה רק אלהבא דיינינן דבא לקיים ע"ע שום דבר וזה מתקיים טפי ע"י מעשה כתב מע"י דבור פה וכ' דגם הר"י הלוי הנ"ל י"ל דס"ל דגם עונש ממון אין עונשין מן הדין כחד תי' בתוס' ב"ק ד' ב' ד"ה ועדים ומש"ה כ' חייב בד"ש מק"ו ופטור מד"א אפי ממון דאין עונשין מה"ד וגם כ' ליישב קושי' דא"כ לא יהי' הפרה לנדר ושבועה בכתב דהא קי"ל בקידושין נ"ט דלא אתי דבור ומבטל מעשה כו' וא"כ קשה בסוגית דנודרת מ"ט ניסת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעלה הא אפשר שתדור ע"י כתב כו' וכ' ליישב עפ"י הנ"ל דכל עצמו של שבועת כתב לא אחי אלא מק"ו מביטוי שפתים א"כ דיו לבא מה"ד להיות כנדון שיהי' לו התרה והפרה כו' וכ' דבה סלקינן דשבועה בכתב חל כמו שבועה בביטוי שפתים וכהתו"י הנ"ל כו' ואח"כ ד' הביא הנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ו שכ' דלהרמב"ם דעדות שבשטר הוא מדרבנן ה"ה שבועה בכתב ולר"ת דמי שאינו מחוסר בילה יכול להעיד בכתב ה"ה בשבועה וכ' דמתוך דברינו הנ"ל אנו למדים דודאי להרמב"ם שבועה בכתב הוי שבועה דאין להביא ראי' מעדות שהוא להסביר דבריהם לב"ד בזה גרע כתיבה מדבור משא"כ בשבועה וכנ"ל וכ"ז להרמב"ם אבל לר"ת דע"כ אין הטעם משום הסברת הדברים לב"ד דהא חזינן דמי שראוי לבילה יכול לשלוח מכתבו לב"ד וע"כ גזיה"כ הוא א"כ נהי דבכ"ז עדיין נוכל לומר דבשבועה שהוא לחייב עצמו הו"ל קיום יותר בכתיבה מדבור מ"מ נוכל לשדות נרגא בק"ו ונאמר מה לביטוי שפתים שכן מועיל בעדות משא"כ כתיבה דכשאינו ראוי לבילה אינו מועיל אע"פ שראוי לכתיבה ולכל הפחות מודניא לשיטת ר"ת דאלם הכותב שבועתו לא מתחייב דילפי' מעדות כו' והאריך בזה וכ"כ עוד בח"ו סי' מ"ד יעוש"ה והיינו דלא כהשבו"י הנ"ל שכ' דאף באלם מהני שבועה ע"י