יד אליעזר חלק ב קיא

לחודי' צ"ל דה"ה לתבלין אלא דחדא נקטי וה"ה כל כיוצא בזה שניקף לשולי הקדרה קרוי קיפה וכ' דזה נ' דעת המחבר שסתם כלשנא דגמ' ולא הזכיר א' מהפו' שהביא ב"י א"ו דס"ל דתרווייהו איתנהו בי' בקיפה דק דק של בשר וגם תבלין ולפיכך סתם כלשון הש"ס עכ"ד

סעיף כו (ב) בימה"ח. וכ' הש"ך ס"ק ל"ב דאיכא הנאת הגוף והוא דעת הר"ן נדרים ט"ז ב' ודעת הרשב"א שם דאף דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אמרי' מצוה לאו ליהנות נתנו ועי' בשעה"מ פ"ח מהל' לולב ובברית אברהם חאו"ח סי' ג' ובס' הפלאות נדרים בנדרים שם מ"ש ע"ד הרשב"א והאריכו בזה ומ"ש בהפלאות נדרים שם ליישב קושי' הברית אברהם שם על הרשב"א מכלאים בציצית והאריך בזה יעוש"ה

סעיף מו (ג) נדר מבנים כו'. עי' בחידושי רע"א שכ' דה"ה דמותר בבנות והוא מד' הגמ' ב"ב קמ"ג ב' ועי' ברביד הזהב פ' ויגש ד"ה ובני דן שהביא בשם הנ"י אם הי' לו בן ובן הבן ואמר נכסי לבניי אפי"ה אין דנין דמשום בן הבן אמר בניי, דאין בלשון בנ"א בן הבן שיקראוהו בן כו' ולא ידעתי אמאי כ"כ בשם הנ"י דהא כן מבואר להדיא בד' הגמ' ב"ב שם. עוד הביא הרביד הזהב בשם התשר"ש סי' תתקס"ג האו' ליתמי בתו אבנים קא' ק"ו מההיא דברא וברתא והביא ד' בשו"ע סי' קס"ט דק"ו למי שהי' לו בן הבן ובן אשתו ואמר לבניי דאבן הבן קא' כו' דלא מצינו בכה"ת שנקרא בן בנו. והשיג עליו וכ' דהמעי' בתוס' אין המסקנא כך גם אשכחן שכ' הרמב"ן פ' פנחס ושם בת אשר שרח דכ' התרגום ושם בת איתת אשר שרח והכרח לזה דאל"כ מה טיבה אצל חלוקת הארץ גם וגבי בני אשר בפ' זו לא כתיב בתו אלא ושרח אחותם ופשוט דה"ה לבן אשתו וכן הוא בהדיא בתשו' מיימוני סי' מ"ח כ' על בן אשתו בני שפיר דמי עכ"ד. עוד הביא בד"ה בניו ד' המבי"ט חחו"מ סי' כ' שכ' דכמו דבני בנים כבנים ה"ה בני בני בנים ה"ה כבני בנים כו' עכ"ד. ולדבריו גבי נדר אסור בבני בני בניו ועי' בחידושי רע"א שכ' דנ"ל דמותר בדור רביעי ולא ידעתי מה יענה הגאון רע"א על הראי' שהביא המבי"ט שם דהא בכלל השבעים נפש הי' חצרון וחמול בני פרץ הובא ברביד הזהב שם

סעיף מח (ד) שלא יצחוק כו'. עי' באמרי בינה דיני נדרים סי' י"ג שכ' דהריטב"א בנדרים מ"ב חולק ע"ז ואח"כ דחה והאריך בזה יעוש"ה

סימן רכא

סעיף ט (א) הוא מופקר. עי' ש"ך ס"ק נ"ג שהביא התוס' בס"פ אין בין המודר דבמטלטלין א"צ ג' ועי' בעצ"ל מ"ש ע"ד הש"ך והאריך בזה, עוד הביא שם ד' הנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ז שכ' דבשבועה צריך שיהא פשר לקיים ע"י שליח כו' דאל"כ לא משכחת תנאי כלל גבי שביעה והשיג עליו מד' התוס' נזיר י"א א' ומד' הגהות מרדכי בכתובות ומד' הרמב"ן ב"ב קכ ש והאריך בזה ועי' בספרי דברי אליעזר סי' ל"ת ס"ק ה ש והארכתי בזה יעוש"ה

סימן רכו

סעיף א (א) אם א' מהם כו'. עי' בעצ"ל ס"ק א' ב' ובאמרי בינה דיני נדרים סי' י"ז מ"ש בדיני ברירה והאריכו בזה ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' ס"א ס"ק א' מ"ש בדיני ברירה והארכתי בזה יעוש"ה

סימן רכח

סעיף א (א) ע"י חרטה. עי' באמרי בינה דיני נדרים סי' י"ח מ"ש והאריך בזה וכ' שם די"ל דבאיסור דרבנן נאמן ע"א אף באתחזק איסורא ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז דין עא"נ באיסורין מ"ש והארכתי בזה והעלותי דבאי' דרבנן נאמן ע"א אף באתחזק אי' יעוש"ה

סעיף כ (ב) בשביל טובה כו'. עי' באמרי בינה סי' כ' מ"ש והאריך הרבה בזה יעוש"ה

סימן רל

סעיף א (א) בהג"ה כגון שנשבע כו'. עי' ט"ז ס"ק א' וש"ך ס"ק ה' מ"ש והאריכו בזה עי' בספרי דמשק אליעזר סי' ר"ת ס"ק ב' מ"ש בענין תי עביד לא מהני והארכתי הרבה בזה יעוש"ה

סימן רלב

סעיף יב (א) בהג"ה אם כבר עבר. עי' ש"ך ס"ק כ"ז שכ' דהוי כאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי כו'. ולפ"ז אפי' יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים עכ"ד. ולכאורה קשה הא לענין מלקות אין אדם לוקה עפ"י עצמו וא"כ אף שהוחזק כפרן ע"י עצמו מ"מ אין לוקין ע"י עצמו וכה"ג מבואר בפ' שבועות העדות דאמרי' דבעדי קנס לא משכחת ראי' בלא ידיעה וכ' שם הר"ן והריטב"א דאף אם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מתחייב אע"פ שהוחזק כפרן לפי שזה ע"י עצמו ואין אדם משלם קנס עפ"י עצמו וה"נ אמאי מלקין אותו בשביל דהוחזק כפרן ע"י עצמו. וכן ראיתי באמרי בינה דיני נדרים סי' כ"ה שהק' כן וכ' די"ל דדוקא היכא דאנן טענינן בעדו בזה הוי כמתחייב קנס או דנפסל או שיתחייב מלקות ע"י עצמו משא"כ היכא דאנן לא טעני' בעדו רק אם הי' רוצה הי' יכול לפטור א"ע בטענתו בזה לא הוי כמתחייב ע"י עצמו והביא דכה"ג כ' הרשב"א בת"א סי' ק"י בגנב שגנב עפ"י עדים אף דאם הי' טוען אח"כ החזרתי הי' נאמן מ"מ לא הוי מרשיע א"ע במה ששותק ואינו טוען שגנב ושלם ורק במרשיע א"ע ואו' כן עשיתי אבל כ שאחרים של אותי והלה שותק אין זה מרשיע א"ע אלא ב"ד מרשיעין אותו ע"י עדים ואין אנו צריכין להודאתו כו' וה"נ דכותי' אף דהי' יכול לטעון ולומר של"ה פיו ולבו שוין רק שטעה בפיו מ"מ כיון שאינו טוען הוי כמתחייב ע"פ עדים דמסתמא ל"ח לומר של"ה פיו ולבו שוין והביא קושי' השעהמ"ש סי' ל"ד ס"ק י"ד על הש"ך וכ' ליישב והאריך בזה. עוד הביא ד' הרמב"ם פי"ב משבועות הל' י"ב שכ' וז"ל לפיכך אם נשבע א' בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא הי' א אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוציא אכילה של"ה ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעת אלא עד"ז ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן הי' אבל ל"ה פי ולבי שוין כו' אין שומעין לו ולוקה עכ"ל וכ' דמד' הרמב"ם אלו מבואר דלענין מלקות לא בעי' שיקבל עליו התראה מדכ' או שקבל עליו התראה משמע דאם הודה