יד אליעזר חלק א לא

זה משמע דס"ל דלא הוי כשלו לענין לאסרו אלא לשלם הוי כשלו ולא לאסור עכ"ד ודבריו תמוהין וכמו שתמה בערוגות הבושם ס"ק ג' דלמה להפוס' להביא מחלוקת זה ומאי נפ"מ לדינא דממ"נ היכא דשייך לצעורי אף שהגבי' להבהמה אינו כלום אף לשיטת רש"י כיון דלא עביד רק לצעורי והיכא דלא שייך לצעורי כגון במומר או בשותף כו' א"כ אף כשלא הגבי' אותה אסורה דהא קי"ל דאדם אוסר דבר שא"ש כשעשה בה מעשה כל דהו ובלא עשה בה מעשה כלל לא נאסרה אף כשהגבי' אותה כו' ומש"ה השמיטו הפוס' עכ"ד ודבריו נכונים ועי"ש עוד בערוגות הבושם ובחוי"ק ס"ק א' ובישוי"ע ס"ק ו' ובד' נכד המחבר שם ובעצי לבונה ובלב ארי' תולין מ' א' ובחוסן ישועות שם ובחמדת צבי שם ובגיטין נ"ג ובתורת גיטין בגיטין שם ובחמדת שלמה שם ובגרש ירחים שם ובעטרת חכמים ת"ב בחידושיו לב"ק ס"ו א' ובמהר"ם מינץ סי' י"ב ובמלא הרועים אות א' ענין א"א אוסר דבר שא"ש ובזית רענן ח"א בדין א"א אוסר דבר שא"ש ובח"ב סי' פ"ה ובשערי תורה כלל ד' פרט ט"ו וברמ"ץ חיו"ד סי' י"ח ובעונג יו"ט חאו"ח סי' ל"ד ובס' חידושי מהרשד"ם אות ה' היזק שאינו ניכר מ"ש ליישב קושי' התוס' על רש"י בחולין שם והאריכו בזה יעוש"ה

(ה) אלא לצעורי. ולכאורה קשה הא קי"ל בקידושין נ' א' ובכ"מ דדברים שבלב אינם דברים וכיון שאמר בפיו בפירוש ששוחט לע"ז נהי דבמחשבתו הי' לצער את חבירו ולא לע"ז מ"מ האיך מפקא דברים שבלב אח הדבור שמוציא בפיו וכן הק' בערוגות הבושם ס"ק ד' וכ' ליישב דהא דאמרי' דדברים שבלב אינם דברים הוא רק בעושה בשלו ובש"ע בזה אמרי' דבאם הדברים שבלב סוחרים למה שבפיו לא משגיחין בהם והולכין אחר הדברים שבפיו דהעדאת פיו גדולה מדברים שבלב אבל בשוחט בהמת חבירו דקי"ל דא"א אוסר דבר שא"ש רק בעושה בה מעשה אסורה לכך אם י"ל דהמעשה הזאת לאו לע"ז רק לצעורי אינו נאסר ואע"ג דאמר בפירוש ששוחט לע"ז מ"מ א"י לאסור שא"ש בדברים שבפיו ולאו כל כמיני' לאסור דשא"ש באמירת פיו כיון דיש לתלות דגוף המעשה הוא רק לצעורי ולא לע"ז ולכך אזלי' בזה בחר מחשבתו דהוא לצעורי ולא משגיחין במה שאו' בפיו שמכוין ובכי הא דברים שבלב הוי דברים ומיישב בזה ד' הרמב"ם שכ' דא"א אוסר דשא"ש שלא כוון רק לצעורי דהא בהא תליא כו' וגם מיישב בזה ד' הרמב"ם ורש"י שכ' דבאית לי' שותפות אוסר ול"א לצעורי קמכוין כו' וגם מיישב בזה קושי' רש"י והתוס' בחולין מ"א א' דמשני הא דהמטמא כו' מיירי בישראל מומר דאמאי לא משני כדמעיקרא דאית לי' שותפות בגוה כו' והאריך בזה ועי' במקור מים חיים שכ' ליישב קושי' הנ"ל דכל היכי דהדברים מוכיחים שכונתו הי' כן בלבו לא הוי דברים שבלב וכמ"ש גבי שטר מברחת וגבי הכותב כל נכסיו לאחרים ונמצא דאשתו מעוברת כו' דלא הוי דברים שבלב רק דברים גלוים וידועים ה"נ הכא דודאי חזקה שאין אדם מישראל רוצה לעבוד ע"ז א"כ הך חזקה מפקא מן דבור ואזלי' בחר דברים שבלב דהוי דברים גלוים וידועים א"כ זהו סברת הש"ס דבישראל מומר נאסר היין דבישראל מומר אין לנו הוכחה זו כיון דבלא"ה עובד ע"ז כו' וי"ל דגם בישראל מומר רוב פעמים מכוון לצער חבירו אלא דאעפ"כ נאסר היין כיון דבפיו או' לעבוד ע"ז ונהי דבלבו הי' לצערו מ"מ שוב לא מפקא דברים שבלב את הדבור שמוציא בפיו כיון דאין לנו הוכחה כ"כ שוב לא הוי דברים גלוים וידועים אלא דברים שבלב ואזלי' בחר דבורא עכ"ד ומיישב בזה ד' הראב"ד בהשגות פ"ו מהל' חובל ומזיק כו' וגם מיישב בזה ד' מהרש"א בחולין מ' א' ד"ה לפני כו' וגם מיישב בזה קושי' הב"י סי' ה' על הרא"ש כו' והאריך בזה ובאמת מלשון המחבר משמע כדבריו שכ' שודאי לא כוון אלא לצערו משמע דזה הוי הוכחה והוי דבר הגלוי וידוע דכונתו הי' רק לצערו ולפ"ד יש ליישב ד' התוס' והרא"ש שס"ל דאף באית לי' שותפות אמרי' לצעורי קא מכוין משום דזה הוי הוכחה דא"א עובד ע"ז כו' ואמרי' דודאי לצעורי קא מכוין ומש"ה ס"ל דאף באית לי' שותפות אמרי' לצעורי קא מכוין גם על חלקו וכ"כ בערוגות הבושם שם דזהו סברת התוס' והרא"ש והביא ד' המקמ"ח הנ"ל וכ' ליישב בזה קושי' הש"ך ס"ק ה' על הסמ"ע סי' שפ"ה כו' והאריך בזה ועי' ברמ"ץ חיו"ד סי' י"ן שכ' נמי כהמקמ"ח הנ"ל וכ' ליישב בזה קושי' הש"ך ס"ק ה' על הסמ"ע כו' והאריך בזה ועי' בחידושי מהרא"ל ס"ק ח' שכ' נמי כעין ד' המקמ"ח הנ"ל והאריך בזה ולפ"ד א"צ לומר דהא דפליגי הנך ב' דיעות אי אמרי' באית לי' שותפות לצעורי קא מכוין תליא אי אמרי' דהא דיכול לאסור במעשה אי הוי רק מדרבנן או אף מדאורייתא כו' אלא שפיר י"ל דס"ל דאסור מדאורייתא וכדס"ל להרמב"ן בע"ז נ"ג ב' והריטב"א שם רק דפליגי בסברת המקמ"ח והערוגות הבושם הנ"ל ומ"ש הפלתי ס"ק ג' להוכיח כן מד' הרא"ש שהביא מחלוקת ר"ח ורש"י לענין אי במעשה רבה מודה ר"נ כו' עי' בלב ארי' שם ד"ה היתה מ"ש ליישב ד' הרא"ש הנ"ל והאריך בזה ובאמת כבר קדמו בקושי' זו על הרא"ש ביש"ש שם סי' כ"ב ועי' במקמ"ח שם מ"ש ליישב קושי' זו והאריך בזה ומ"ש עוד הפלתי הוכחה לדבריו דאל"כ מאי מקשה ר"נ לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת כו' ליקשה לנפשי' כו' עי' בלב ארי' שם ובאגודת אזוב חיו"ד סי' ט"ז מ"ש ליישב קושי' זו והאריכו בזה ועי' בחוסן ישועות שם ובקו"א שם מ"ש בד' הפלתי ועי' בעצי לבונה ובמלא הרועים שם מ"ש להשיג על הפלתי והאריכו בזה ועי' בחוי"ק ס"ק ב' ובשערי תורה כלל ד' מ"ש והאריכו בזה ועי"ש עוד במקמ"ח שהק' בהא דהביא הגמ' בתולין שם מ"א א' פלוגתא דתנאי אי א"א אוסר דשא"ש מהך ברייתא עכו"ם שניסך יינו של ישראל אמאי לא הביא המשנה דכלאים פ"ו והובא בש"ס בב"ק ק' א' וביבמות פ"ג המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ד' ר"מ ר"י ור"ש או' א"א אוסר דשא"ש ועי"ש בתוס' שהק' דמ"ש מכל האיסורין דאי נתן אי' בתבשיל כו' וחי' ר"י דבדבר דתלוי במחשבה אמרי' הכי כגון המשתחוה לבהמת חבירו דאפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואי' כלאים נמי תלוי במחשבה הרי בהדיא דמדמה התוס' להשוחט בהמת חבירו לעכו"ם א"כ יותר הו"ל להש"ס להביא הך מתני' מהך ברייתא ע"כ קושי' ולא ראה ד' ס' המכריע סי' ח' שכבר הק' קושי' זו וכ' ליישב וז"ל דלא דמי להדדי דהשוחט לע"ז אע"פ שיש שם מעשה אין המעשה יכול לאוסרה עד שיחשב עלי' לע"ז א"כ המחשבה היא שאוסרת והיכא דאיכא מחשבה בלא מעשה כגון המשתחוה לבהמת חבירו דהוי מחשבה בלי מעשה ליכא מאן דפליג דא"א אוסר דשא"ש אפי' לגבוה וכשעשה מעשה בגוף הבהמה ושחטה לע"ז איפלגי אמוראי מכיון דמעשה זו עשאה על המחשבה אמרי ר"ה ועולא דא"א אוסר דבר של חבירו במעשה במחשבה זו אפי' להדיוט ור"נ ור"ע ור"י סברי כי היכי דבמחשבה לבד לא אסרה ה"נ מחשבה עם המעשה מפני שאין המעשה אוסר שאם שחטה סתם כשרה אלא המחשבה היא שאוסרת וכמו שבהשתחוה לה לא אסרה אע"פ שחישב ועשאה ע"ז גם כששחטה לשם ע"ז לא פסלה שאין מחשבה פוסלת אדבר של חבירו אבל המסכך גפנו על תבואתו של חבירו המעשה הוא דאוסר שעירב גפנים עם תבואה ומודו בהא ר"נ ור"ע ור"י דבמעשה אדם אוסר דשא"ש מידי דהוה אמבשל בשר בחלב שאע"פ שהיא של חבירו נאסר בהנאה כיון שעשה בהן מעשה והמעשה הוא שאוסר ומאן דשרי במסכך גפנו:

אמרי דל"ד למבשל בב"ת דהתם כיון שמבשל בנו"ט כבר נתערבו ולא תוכל להפריד זה מזה אבל במסכך אע"פ שנתערב הגפנים עם התבואה תוכל להפרידם ולהעמיד אלה לבד ואלה לבד