יד אליעזר חלק א קצה

דא"א להפרידו נתבטל ועי' ט"ז סי' ק"ד ס"ק א' ובחו"ד שם דאף גוף האי' הניכר היכא דא"א להפרידו וגם א"א לבא לידי חיוב נתבטל וה"נ דכותי' כיון דא"א להוציא האי' לו יהי' דניכר ע"י טעימתו כיון דחשיבות האוכל אינו ע"י טעם של אי' לבד שוב אף דניכר ע"י טעימתו כח האי' מ"מ נתבטל וד' הר"ן בע"ז נאמנים ועד נאמן להם ממתני' דתרומות הנ"ל כו' והאריך בזה ועי' בבית יהודא לקמן סי' ק"ט מ"ש ע"ד הפרמ"ג הנ"ל והאריך בזה ומ"ש שם ע"ד הפרמ"ג פ"ג מ"ש ע"ד המג"א סי' תצ"ט ס"ק כ"ת והאריך בזה יעוש"ה ועי' באמרי בינה דיני בב"ח מ"ש ע"ד המג"א והפרמ"ג והאריך בזה

סעיף ב (ב) מכ"מ ונשפך כו'. הטעם כ' ר"ת לפי דקי"ל דטכ"ע דאורייתא כו' ולפי שדין זה דטכ"ע נוגע בכמה מקומות וגם ראיתי לאחרונים שהאריכו הרבה בזה ע"כ אמרתי גם אני אענה את חלקי ואבאר ענין זה בעזה"י הנה בחולין צ"ח ב' בסוגיא דזרוע בשלה קא' הגמ' רבא אמר לא נצרכה אלא לטכ"ע דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי וכ' רש"י ד"ה לטעם וז"ל ורבא לית לי' טכ"ע בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטל אלא מדרבנן וה"נ שמעי' לי' לר' יוחנן בע"ז ס"ז א' כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפי' לי' בפסחים מ"ד ב' מנזיר משרת ליתן טכ"ע ס"ל אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי עכו"ם ב' כתובים הבאים כאחד א"נ גיעולי עכו"ם חידוש הוא כדאמרי' התם ומשרת להיתר מצטרף לאי' עכ"ל הרי דס"ל לרש"י דטכ"ע לאו דאורייתא ומשמע מד' רש"י דאף דאיכא כזית בכא"פ לאו דאורייתא והכי משמע מד' רש"י בע"ז ס"ז ב' ד"ה טעמו שכ' וז"ל כגון כו' או חלב שנפל נימוח שאין ממשן בעין עכ"ל ומשמע דאף דאיכא כזית בכא"פ מקרי טעמו ולא ממשו ואסור רק מדרבנן ולא מדאורייתא לפי שיטת רש"י הנ"ל וכ"כ הפר"ח באו"ת סי' המ"ב ס"ק א' ובביאורי הגר"א שם סי' תנ"ג ס"ק ט' דכן הוא לדעת רש"י הנ"ל וכן מבואר להדיא בס' התרומה הל' או"ה סי' מ"ט דלשיטת רש"י אפי' איכא כזית בכא"פ אינו אסיר מה"ת אלא אי' שהוא בעין ולא טעם אי' הנבלע במקום אחר יעוש"ה אבל היכא דהאי' הוא בעיני' ולא נמחה אע"פ שאינו מכירו מקרי טעמו וממשו ואם יש כזית בכא"פ ואכל פרס מזה התערובות לוקה וחייב כרת שהרי אכל כזית אי' בודאי וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה כוללת באו"ח בפתיחה להל' פסח בענין טכ"ע דכן הוא לשיטת רש"י הנ"ל וכן הוא בס' התרומה הנ"ל לשיטת רש"י והנה התוס' שם בתולין ד"ה רבא ובע"ז שם ד"ה אמר הק' על שיטת רש"י דהא ר"י אית לי' דר"ע בפ' א"ע מ"ד ב' דיליף טכ"ע מגיע"נ וא"ל דאסמכתא בעלמא הוא דהא פריך התם והאי משרת להיתר מצלא"י הוא דאתא האי מיבעי' לי' לטכ"ע מדפריך הכי בהדיא אלמא דרשא גמורה הוא דהא ר"ע מוכח מיני' היתר מצלא"י לחייב מלקות לנזיר ששרה פתו ביין ויש בו להצטרף מפח ומיין ורבנן מוכחים מיני' טכ"ע וכי היכי דלר"ע הוי דרשא גמורה גבי היתר מצלא"י מדחייב עלי' מלקות ה"נ לרבנן הוי דרשא גמורה מדאורייתא דטכ"ע דאורייתא ע"כ קושי' וכן הק' ברא"ש שם בחולין סי' ל"א ובחידושי הרשב"א שם והק' עוד, ע"ד רש"י הנ"ל דלרבנן דס"ל געי"נ חידוש הוא הא ליכא אלא חד קרא לטכ"ע דגיע"נ לחידושו הוא בא ולר"ע הא אצטריך לי' משרת להיתר מצלא"י ולטכ"ע ליכא אלא תד קרא דגיע"נ ע"כ קושי' ועי' בפר"ח שם שכ' ליישב קושי' זו דהא ודאי תנאי גופייהו הכי ס"ל דהוי דרשא גמורה וכדמוכח מפירש"י גופי' שם בסוגיא אבל רבא ור"י ס"ל דלא ילפי' לכל התורה דס"ל כותי' דר"ע בחדא דגיע"נ לאו חידוש הוא וכותייהו דרבנן בחדא דמשרת לטכ"ע הוא דאתא ולדידהו הוו ב"כ ואין מלמדין, א"נ ס"ל להני אמוראי דגיע"נ חידוש הוא כרבנן ומשרת להיתר מצלא"י כר"ע ויש כח באמוראים למפסק הלכה בחדא כחד תנא ובאידך כבר פלוגתי' כו', וכ"ש הכא דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח הבבלי דלית להו טכ"ע דאורייתא ע"כ הכי ס"ל וכמ"ש רש"י בסוף הסוגיא בפא"ע עכ"ד ובאמת בלא"ה לק"מ וכמ"ש בחידושי הרמב"ן בחולין שם ליישב קושי' הר"ת דהא דמקשי' התם בפסחים טכ"ע מנ"ל סוגיא דאביי הוא דא"ל לרב דימי האי וכל משרת להמצלא"י אתא האי לטכ"ע הוא דאתא וכדמפרש בהדיא בנזיר ואביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאורייתא בפ' כל הבשר והתם יליף לה מבב"ח וכי דחי' רבא התם מבב"ח הדר לי' איהו למשרת או לגיע"נ ואיהו הוא דאקשי' טכ"ע מנ"ל בפסחים ובנזיר ומה שאמרו עוד מן הסוגיא דקא' וממנו אתה דן לכל אי' שבתורה י"ל דר"י ס"ל גיע"נ לר"ע חידוש הוא ומשרת להמצלא"י דחמיר לי' לר"י המצלא"י טפי מטכ"ע וסוגיא דהתם דמרבה טכ"ע מקמי' המצלא"י דאביי הוא כדפרישית כו' עכ"ל והובא דבריו בחידושי הרשב"א שם ולפ"ד הרמב"ן אלו מיושב קושי' הפר"ח שם שהק' על שיטת רש"י הנ"ל מהא דאמרי' בפסחים מ"ד א' וכזית בכא"פ דאורייתא א"ל אין א"ה אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי ומשני הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ אי בעיני' דקשריף כו' הרי דאע"ג דכותח הבבלי לא הוי אלא טעמו ולא ממשו שהאי' נימוח ואינו בעין וכמ"ש רש"י שם כו' וכותח הבבלי לא הוי אלא טכ"ע אפי"ה בעי תלמודא למימר דכל דאיכא אכילת פרס לוקה עליו היפך ממ"ש רש"י דברוב היתר בטל מה"ת כו' ע"כ קושי' ולפ"ד הרמב"ן הנ"ל ניחא דרש"י לא כ"כ אלא אליבא דרבא ור"י דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא וקי"ל כוותייהו אמנם אביי ודאי ס"ל דטכ"ע דאורייתא וכדס"ל בפכ"ה הנ"ל וא"כ הא דפריך הגמ' הנ"ל אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי אביי הוא דפריך לי' הכי ולשיטתו אזיל דס"ל טכ"ע דאורייתא דיליף מבב"ח ולפום שיטתי' הוא דפריך דאם איתא דכזית בכא"פ אפי' ע"י תערובות דאורייתא אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי כיון דאיכא כזית בכא"פ וטכ"ע דאורייתא ולק"מ קושי' הפר"ח הנ"ל וכן ראיתי בשעה"מ פ"א מהל' חו"מ הל' ו' שכ' נמי ליישב כן קושי' הפר"ת עפ"ד הרמב"ן הנ"ל והביא נמי קושי' זו בשם המנחת כהן והאריך בזה ועי' בתשובת רע"א החדש סי' קמ"ז ובפרמ"ג שם מ"ש ליישב קושי' הפר"ח והמנ"כ הנ"ל ועי' באגודת אזוב מבעל מראות הצובאות בדרוש ד' לשבת הגדול שכ' על תי' השעה"מ הנ"ל שהוא דוחק דהא בהדיא קאי אמימרא דר' אבוה בשם ר"י וכן אמימרא דרבה בב"ח בשם ר"י הואיל וזר לוקה כו' מיהו מצינו למימר דאביי לא שחיט לי' הך מימרא דר"י בפ"ב דע"ז דאמר טכ"ע לאו דאורייתא כו' אולם בל"ז אין טענה מהש"ס על פירש"י בזה דמ"ש הפר"ח בפשיטות דכותח הוי טעמו ולא ממשו והשיג על הב"ח בזה שכ' דכותח הוי טעמו וממשו משום דהפרורים הם ממשו של חמץ דליתא כיון שהאי' הוא נימוח הוי טעמו ולא ממשו לא ידענא מאן יימר דאיירי בשנמוחו הפרורים הלא בר"פ אמר גבי כותח שהוא מכחיש את הגוף משום קומניתא דאומא ופירש"י עפושי הפת שמתעפש לאח"ז בתוך הכותח א"כ משמע שהפרורים קיימים בתוך הכותח עד שאח"כ מתעפשים ותו ראיתי ברש"י נזיר ל"ו ב' ד"ה א"ה כו' דכותח הבבלי דאית לי' קומניתא דנהמא כו' ותו דבהדיא כ' בעהמ"א כו' וכיון דהוי טעמו וממשו לכ"ע לא בטל ברוב ומש"ה פריך שפיר אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א ברי הבבלי דוקא דהוי טעמו וממשו אלא דעדיין קשר ד"ה ואי משטר שטרח ליישב ולומר דגבי שכר לית לי' כזית בכא"פ טורח זה למה הא טעמו ולא ממשו ואפי' אית בי' כזית. דבטל ברובא למאי דקי"ל טכ"ע ל