וילקט יוסף עב

בעו"הז בזה האופן לעוררו משינת אולתו. והשני לאחר מיתה: אין נידון לעונש אלא לטהרו ולזככו מכתמים ומומים שנתהוו בגופו ונשמתו ע"י פגמים וחטאים וכלי שיש בו כתם מלבנו באור ומכבסו במים כן הענין גהינם וכדומה להעביר הכתם ולזכך אותו אבל אין עדין עונש על אשר עבר מצות. והג' הוא לע"ל ליום הדין הגדול לאחר התחיה יהיה נידון בשביל שעבר על מצות ה' והמרה רצונו ואמרי פיו ואין זה מועיל מה שנתלבן בגהינם להעביר הכתם עדין מעיקרא דדינא פירכא מי הביאך הלום לטנף בגדיו וגופך ונפשך ותצרך אח"כ ליבון וצירוף ע"ז יהיה דין הגדול ליום התחיה ולכך מתים כשיחיו יעמדו במומם כי מום סימן על עבירה כי מי שאינו חוטא גופו נקי מן מום ולהיות כי עון עצמו אינו נמחק עד לאחר יום הדין הגדול לכך יעמדו במומם ולכך אם יתן החי חל לבו ימי הדין אלו על שלשה אלה ירגז ארץ ויעורר בתשובה כי הכל תלוי בתשובה יערו' דבש ח"ב)

ו ד' בגדים שהיה לובש כ"הג ביו"הכ מצנפת ואבנט כתנת ומכנסים מצנפת רמז לשכינה הנקראת אחד ולא הממשלה והמלוכה וכן פירשו רז"ל שהמצנפת הוא דרך המלכים נושאין אותו על הראש והוא רמז להקב"ה שהוא המתנשא לכל לראש וכתיב אצלו וכובע ישועות על ראשו כתנת בד קדש רמז לתורה כי הכתנת הוא המלבוש ראשון לגוף וכמו כן מלבוש מע"ט הבא מצד התורה כענין שנ' צדק לבשתי וילבשני ואותו המלבוש צריך האדם להקדים ראשית כל דבר כאז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' וכתיב ראשית חכמה יראת ה' שלה משפט הראשית להלבישה