וילקט יוסף שמח

אינו אלא ע"י הצלם אלהים שבפני האדם וע"י הצלם הוא אדם וכשסר הצלם אזי יוצא מגדר אדם לגדר בהמה ואזי סר מוראו ועיקר הצלם המאיר בפני אדם הוא חכמת הבורא שנתן לאדם יתרון על הבהמה היא המאירה בפני האדם כמש"ה חכמת אדם תאיר פניו וע"י הכעס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואז צלו סר ופניו נופלים כמש"ה למה חרה לך ולמה נפלו פניך וע"י הצום ותענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו שהיא צלמו המאיר בפניו ואז הכל יראים ממנו ואויביו נופלים לפניו לפניו דייקא כי עיקר נפילתם מחמת הפנים כנ"ל וכל זה נעשה ע"י הצום כי ע"י הצום נכנע הכבד לפני המוח כי ביום שאדם אוכל אז הכבד ניזון תחלה ואח"ך הוא שולח להמוח נמצא ביום אכילה הגדולה והממשלה להכבד וכשמתענה אז ניזון המוח תחלה והמוח שולח מזון להכבד נמצא ביום הצום נכנע הכבד לפני המוח והגדולה והממשלה להמוח וזהו התיקון למה שפגם בתחלה בהחכמה שהוא הצלם המאיר בפניו ועכשיו ע"י התענית הוא מכניע את הכבד ונותן הממשלה להמוח וכשנכנע הכבד שהוא ראש המקטרגים אזי נכנעים כל האויבים האחוזים בכבד וזהו אותיות צו"ם נוטריקון וכתותי מפניו צריו שע"י הצום נכנע הכבד ונתתקן החכמה שהיא הצלם ומאיר בפני אדם וע"י הצלם שבפניו עי"ז וכתותי מפניו צריו מפניו דייקא אבל כשזוכה לבחי' עונג שבת כנ"ל אז אין צריך לצום כי פועל באכילתו מה שפעל ע"י הצום היינו להשבי' אויב כי אכיל' שבת קדש היא וכל זר לא יאכל קדש ואז נכנע הכבד ואז נתבטל כוחו. (ליקוטי מוהר"ן ח"א דס"א ע"א):