תפארת עוזיאל חלק ב קפב

שעושה כן מחמת עול קונו ופעם א' מצינו לחז"ל אל תעש תפלתך קבע כו'. וכן מצינו במג"א שלא יעשה המצות מחמת עול והוא כתרתי דסתרי אהדדי. ונראה דבודאי הדרך הנכון בעשות מצות ה' שלא יהא עליו כעול וכמשא אלא שיבין בשכלו כי ישרים דרכי ה' אלמלא לא נאמרו ראויין לאומרם אלא שמפאת בחינה אחת עדיף טפי כשאינו נהנה בעשיית המצו' אלא שעושה מחמת עול קונו דמראה בזה יותר שעושה רק מחמת ציווי קונו אבל כשנהנה יש מקום לומר שעושה מחמת תענוגו ולא ניכר העול כ"כ ונראה שרוב עשיית המצוות יהא שיערב לו עשייתו והמצות לעבודת קונו לעתים מועטים ביום יעשה איזה מצות בלי נעימות כ"א מחמת עול קונו כמדובר וזה נרמז במאמרם ז"ל בפסוק א' תצערן טפי לא תצערן פי' שיקבל היחוד בצער בלי הנאה ועריבות אלא ע"ד עול טפי לא תצערן פי' לא תעשו בצער כ"א בנעימות כמ"ש ואהבת ובזה תעבוד רוב היום וכן מצינו להפוסקים שהקשו הא דאמר ר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום והא אמרינן אם יכול לחדש בה דבר יתפלל ואם לאו לא יתפלל. וכן מפורש ע"י דניאל ערב ובוקר וצהרים ותירצו שבדרך חובה אסור להתפלל יותר מג' פעמים. אבל בתורת נדבה הלואי שיתפלל כל היום כולו כמ"ש הרא"ש. והכוונ' כדפירשתי שמן הראוי להתפלל מעצמו מחמת שהוא אלהי עולם ובכל רגע משגיח עלינו ואלמלא זה לא יכולין להתקיים והשכל מעיד להתפלל אליו וכן בכל מצית וזה יהי' על רוב היום אבל ג' פעמים מוכרחים להתפלל מצד חובה דהיינו מצד עול כמדובר. נמצא מחויב האדם בכל יום לעבוד את קונו בשתי בחינות וזה כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב כי שונה הוא כפל כמו שונה ומטבל. וזה הלכות. פי' שתי הילוכים אחד מצד אהבה. והשני מצד יראה ועול. ואז מובטח לו שהוא בן עוה"ב כי גם מזה ומזה אל תנח ידך

וע"ד רמז י"ל דליכא סתירא ממימרא דר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום לציוי של דניאל ערב ובוקר וצהרים רמז לכל ימי האדם וכמו שחלקו חיי האדם לשלשה זמנים ימי עלי' וימי עמידה וימי יריד' ובוקר הוא ימי עלי' וצהרים הוא ימי עמידה וערב הוא ימי יריד'. ולכן אמרו תפלת ערבית רשות. פי' שאינו מצוה וחביב כ"כ במה שהולך בדרך הישר לעת זקנתו וכמ"ש המפורשים ע"פ אשרי האיש כי העיקר הוא כל זמן שהאדם הוא בכוחו

אסר להסתכל חוץ לד' אמות. כוונת הגמרא בזה כמו שכתבו הפוסקים שכל אדם יכול להקנות ע"ג קרקע דהיינו על ד' אמות של קבורה כי זה הוא סוף כל האדם. וידוע מאמרם ז"ל ואם לאו יזכור לו יום המיתה כי זה מכניע את לב האדם להיות יראתו מחמת פחיתותו תמיד וזה כוונת הגמרא שלא יסתכל חוץ לד"א ר"ל מד"א של קבורה לזכור תמיד ביום המיתה. או ע"ד שויתי ה' לנגדי תמיד כמבואר כמה פעמים דד' אמות היינו אותיות הוי"ה ב"ה וזה כוונתו כאן שישים תמיד ד' אותיות הוי"ה נגד פניו תמיד

בש"ע שנים שנכנסו להתפלל ולא המתין אחד לחבירו חייב. הכוונה אדם עומד להתפלל מחמת התעוררות הדביקות הבאה עליו מלמעלה והדין מבואר בש"ע שבאמצע התפלה שהולכת הדביקות לפעמים מהאדם צריך לעמוד ולשתוק עד שיתעורר עוד הדביקות. וזה הוא רמז ולא המתין על חבירו. ר"ל שכבר הלך ממנו הדביקות והי' צריך לעמוד בשתיקה והוא לא עשה כן ולא המתין על חבירו. ר"ל על הדביקות אלא שגמר תפלתו בלי שום התעוררות אז הוא חייב שצריך שלא לומר שום דיבור לפניו יתברך בלא דביקות והתעוררות

הנפטר מחבירו אל יפטור אלא מתוך דבר הלכה. הכוונה לדייק תיבת תוך שר"ל שלא המדרש הוא העיקר אלא המעש' והמוכיח אינו נפטר מהתוכח' עד שיהא פועל בחבירו ליקח על לבו התוך. ועיקר המעשה הנמצא בתוך התוכחה ולא כדרך