תפארת עוזיאל חלק ב קנט

תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. להבין הכוונה במה דקאמר תכלית שנאה גם לדייק תיבת לי. הענין כי יש ב' מיני שנאות א' מה שכל אומן שונא את האחר העוסק ג"כ את אומנתו ומתקפח הפרנסה ע"י. והב' שהוא שונא לחבירו על שחבירו שונא לאוהב שלו ובודאי השנאה הא' יותר גדול שהוא מחמת עצמותו משא"כ הב' שאינו כ"א מחמת אחר. וידוע כי הוא ית' אוהב אותנו מאוד כמד"א אהבתי אתכם בית ישראל וגו'. ואותם ששונאים להקב"ה שהוא אוהב שלנו מוסיפים אנחנו שנאה עליה' כאלו הי' השנא' לנו בעצמותנו וז"ש תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. ר"ל שכ"כ גדולה השנאה כמו אם היו שונאים לנו ממש מאחר שהם שונאים לאוהב שלנו

ה' יספור בכתוב עמים כו'. ע"ד נצב לריב עמים שעמנו ית' אין מדקדק כ"כ ומה שהשי"ת כותב עמים בר"ה ויו"כ סופר מאוד דרכיהם משא"כ לנו

ישמח ישראל בעושיו כו'. מדקדק בס' הזוהר הק' בעושו מיבעי לי' ע"ש. ונראה שהכוונה לזה דהנה בעיני בני אדם כשהפועל עושה איזה מלאכה לבעה"ב והוא נותן לו מעות שכר תשלומין אז אין הדבר בהחלט ליתן לו דוקא מעות בעד פעולתו כי יכול לסלקו בדבר אחר כגון ליתן לו איזה בגד או קרקע בעד תשלומיו רק שבהכרח מחוייב ליתן לו איזה דבר בעד תשלומיו ע"כ הוא מסלקו במעות ולא שהוא בהכרח לסלקו דוקא במעות כי בכל מה שמסלקו ויהי' לערך תשלומיו הפועל מרוצה ליטול. ולהיפוך הוא בבורא ית' ששכר מצוה מצוה שהאור הרוחני שהתנוצץ למעלה בכח עשיית המצוה זו בעצמו הוא בהכרח שכר תשלומיו ולא בדבר אחר כמו שכתבתי במקום אחר פי' על דברי חז"ל צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם שר"ל שעטרותיהם עצמם שהתנוצצו בבהירות המצוה בזה עצמו הם יושבין וזה ישמח ישראל בעושיו דייקא. ר"ל שישמח בדבר המצוה עצמו שעשה דוקא והתנוצצות הבהירות שהתנוצצו בהמצוה בזה עצמו הם שמחים לעתיד ודו"ק: משלי

א (ד) לתת לפתאים ערמה. פי' למי שהוא שוטה סובר שהוא מלא בתורה ויראה אבל החכם יודע שפלות שלו ולכך ציוה התורה להדר פני הזקן כי כל מה שאדם מזקין וכן ת"ח מכיר חסרונו והוא נבזה בעיניו ולכך צוה התורה לכבדו כי הם אינם רודפים אחר הכבוד משא"כ עם הארץ ורך בשנים לוקח בעצמו כבוד בחזקה בחושבו שראוי לו כל הכבוד וזה הכוונה בספרים תכלית שנדע מה שלא נדע הן ברוממותו ית' הן בכל ענינים צריך להכיר חסרונו. וזה לתת לפתאים ערמה שידעו שהם ערומים בתורה ובמצות וריקים הם ולא מלאים. וזה עצמו כוונת הפסוק אני חכמה שכנתי ערמה אצל הנכנע וערום בדעתו

או יאמר לתת לפתאים ערמה ולנער דעת ומזימה ויש לדקדק אמאי כתיב לפתאים ערמה ולנער דעת ומזימה הוי לו לכתוב בהיפוך לפתאים דעת ומזימה ולנער ערמה. ועוד קשה מאי הפרש יש בין פתאים ובין נער ואמאי כפל הלשון במלות שונות ויש לתרץ עד"ז ומתחלה נתרץ המשנה בפרקי אבות אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות וק' מאי סמיכות הוא זה אמור מעט והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כי אוכלא לדנא. ונראה לתרץ כך דאין אדם יכול לבא למדריגה גדולה אא"כ משים א"ע לאין ויחשוב א"ע כי הוא ערום מכל וכל אפי' הוא צדיק גמור אעפ"כ יחשוב עצמו שהוא שפל ונבזה ואין נגדו ית' ובער בדעת ובאפס מזימה ועד"ז יוכל לבא למדריגה גדולה משא"כ להיפוך והשכינה נקראת כל האדם כי היא כללות של כל האדם וזה הפי' אמור מעט פי' כל מה שאתה עושה אמור שהיא מעט ועשה הרבה ועי"ז שיחזיק א"ע לאין והוי מקבל את כל האדם פי' ועי"ז