תפארת עוזיאל חלק א לח

חלילה ואצלו ית' רבים כאחד יחשב ואוהב את הרבים כאהבת יחיד וראי' לזה ממה שהוא ית' אמר זכור ושמור בדיבור אחד אף ששנים המה ואין הפה יוכל לדבר אותו כאחד מ"מ הוא ית' עשה משנים אחד וכן מכל הדברים עושה אחד וזה כוונת הפסוק אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי וגו' ואמר שני דיבורים כאחד כי עוז לאלהים אבל אין פינו יכול לדבר כן ועי"ז מבואר שהוא ית' בעל חסד ומשלם לאיש כמעשהו שלא כדרך הטבע של בשר ודם שאין יכול לפרוע להרבה עבדיו כפי מעשיהם שכולם אינם עובדין ואוהבין רק למלך אחד והיא אהבה עצומה דהיינו אהבת יחיד והמלך אוהב אותם אהבה מועטת אבל הוא ית"ש משלם במעשהו ממש שעל כל העולם כולו הוי ג"כ כאהבת יחיד כי עושה מרבים אחד כמו שעשה משני דברים אחד וא"ש סמיכת הקרא

בגמרא מקשה כתיב ולך ה' החסד ומסיים כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומשמע שאינו חסד כלל רק כמעשיהם ומשני איפוך מעיקרא תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף נוהג בחסד. וכן איתא בגמרא כתיב רב חסד וכתיב ואמת ומשני ג"כ איפוך מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד. להבין הב' ענינים נראה לי דהנה מבואר מהמדות תחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר ולכאורה יפלא הענין עליו ית' כי לא בן אדם הוא להתנחם וכי שייך אצל הקב"ה עלה במחשבה ובודאי יודע מראשית דבר עד אחרית דבר שלא יהי' יכול העולם להתקיים במדה"ד לבד רק שהענין הוא ששניהם המה אמת בעולם כי בר"ה הוא חידוש העולם כי בתשרי נברא העולם וע"כ אז מתעורר הרצון שהי' אצלו ית' בתחילת הבריאה וע"כ אז ימי הדינים. וצריך לתשועה גדולה ועצומה ובהיות ישראל מתמידין בתשובה ובתענית ובסגופים ופועלים עם תקיעת שופר שהוא ית' מעתיק א"ע ממדרגת הדין למידת הרחמים שבה יהי' קיום העולם דהיינו החסד ונמצא יש מדות שניהם בעולם מדה"ד ומדה"ר כנ"ל וזה שקאמר איפוך מעיקרא תשלם לאיש כמעשהו דהיינו מדה"ד ולבסוף שמעתיק א"ע ע"י תפלת ישראל וע"י תקיעת שופר למדה"ר ששיתף מדה זו לבריאת העולם אז ולך ה' החסד וכן הפי' בגמרא מעיקרא ואמת ולבסוף ורב חסד כנ"ל

ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. פי' שהוא ית' עשה עמנו חסד שמעשינו עושין רושם גדול למעלה וא"כ מגיע לנו שכר גדול על מעשינו הטובים הגם שאנו קרוצי חומר נמצא מיושב קושית הש"ס בסתירת הקרא דהקרא אומר שהוא ית' עושה חסד ואח"כ קאמר דאינו עושה חסד כי אם משלם לפי המעשים אבל למ"ש מיושב ודו"ק

או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו קושית הגמרא מפורסם דאיכא סתירה מרישא לסיפ'. ונראה ע"ד מאמרם ז"ל בתענית כל המצדיק עצמו מלמטה מצדיקין עליו מלמעלה פירש"י מי שרואה ותיקן דרכיו מדקדקין עמו טפי ונראה הטעם כמאמרם ז"ל הפשתני הזה כשהוא מקיש על כלי שלם הוא מקיש ולא על הרע וזה לך החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו למי שדקדק במעשו ויוכל ליצא זכאי אתה מדקדק עמו ומי שאינו מדקדק גם אתה אינך מדקדק עמו אלא עושה חסד וזה כמעשהו כמעשה אדם כן המשפט: עוד נראה בטעם שמדקדקין טפי עם הצדיק כי בבגד משי אף כתם קטן נחשב לגדול ומקלקל הבגד משא"כ בבגד צמר ופשתים וכדומה לא איכפת לן כ"כ כתם קטן וכן המדקדק במעשיו עושה לעצמו חלוק נאה ממעשיו ולכך מדקדקין עמו להסיר כל כתם משא"כ למי שאין מדקדק שאין חלוקו ממעשיו חשוב כ"כ. ועד"ז אחשוב מאמרם ז"ל חסד אמר יברא ואמת אמר אל יברא מה עשה הוא ית' השליך אמת ארצה וברא העולם בחסד כמאמרם ז"ל מתחלה עלה ברצונו לברא במה"ד ראה שאין מתקיים שיתף כו'. וכתבו המפרשים דגם המחשבה נתקיים