תפארת עוזיאל חלק א קד

צריכין ליתן לו ששים פעמים לפי ערכו וידוע שהתפילין נקראין אות ובשבת פטורין מתפילין לפי' שהוא בעצמו אות כמאמרם ז"ל ולכך בשבת יש קדושה גדולה כמו תפילין ואסור היסח הדעת כמו שאסור להסיח דעת בתפילין מחמת רוב קדושתו כך בשבת שהוא קדוש ממש כמו תפילין דאל"כ היינו מוכרחים להניח תפילין. ואסור היסח הדעת אפילו רגע קטן מקדושת שבת כמו בתפילין

איתא בגמ' דשבת הוא שקול נגד כל התורה כולה וכ"כ בכתבי האר"י ז"ל ע"פ וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם דהיינו שיזכור לקיים מצות שבת דהוי כמו שעושה כל התרי"ג מצות וידוע כי לכל מצוה צריך דחילו ורחימו כמ"ש בזוהר ובתיקונים ואם לאו חלילה לא פרחא לעילא וראה גודל האהבה והיראה שמוכרח להיות בשבת תרי"ג בדחילו ורחימו כנגד כל המצות והנה הקב"ה ציוה לאכול בשבת ולשמוח וכן עונת ת"ח הוא משבת לשבת וקשה להבין דאדרבא הדין נותן שיהא בחול ולא לטנף עצמו בשבת קודש. אך ידוע כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו וכל צורכי בני אדם מן הדומם והצומח והחי להחיות בהם בני אדם אינו אלא לכבודו כי באפשר הי' לו לברוא בני אדם בלא אכילה ושתי' ומ"מ יחי' אך עשה זה לבל ידח ממנו נדח כי ידוע שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך וא"כ בשעת בריאת עולם שהי' מאמר תדשא הארץ וכדומה נכנס תיכף בדשאים מלאך הק' שנברא בדבור הלז והוא מחי' את הדשאים וידוע כי א"א לכנוס ערום לפני בשר ודם מכ"ש לפני ממ"ה הקב"ה וזה נקרא חלוקא דרבנן כמ"ש בזוהר ואברהם זקן בא בימים שהי' לו לבוש מהימים שלו שעבד בהם בתמימות. וזה נראה פי' בפסוק הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני פי' אם יש לי כבר כל הלבוש שאני צריך ללבוש א"ע מהימים אלא אדעה מה חדל אני כמ"ש בזוהר שלפעמים אין לאדם רק חצי מדה ממה שצריך לימים שמר כל הימים כראוי וזה כתיב גבי אליהו ויעל אליהו בסערה השמימה כמ"ש בזוהר הקדוש שהי' מלביש את עצמו בסערה ומכח זה עלה שלא יהא ערום. וכן גבי משה וזה נראה לי מאמרם ז"ל ע"פ עתה באתי שהמלאך צעק מתוך צפורני רגליו על עתה באתי בבקשה ממך שלא תדחה אותי כמו משה רבך שעדיין באתי בימיו ולא רצה אותי כמו שאמר אם אין פניך הולכים וגו' ועדיין אני נדחה ממחיצתי ובקשתי שאתה לא תדחה אותי. וקשה באמת למה הי' נדחה ממחיצתו כיון שרצה לעשות שליחות המקום ב"ה ומה הוא חייב שמשה לא רצה. אך ליישב נראה כי כיון שהמלאך בא לארץ אז נתגשם ואין כח בידו לעלות כי מגשמיות א"א לעלות לעולמות עליונים וכ"כ בהאריז"ל טעם על מ"ש ביציאת מצרים אני ולא מלאך אני ולא שרף כי המלאך או השרף נתגשם משא"כ הקב"ה בכבודו כי מצרים הי' מקום טומאה אך בכל השליחות של המלאך כשפועל שליחותו ונגמר מצות הקב"ה על ידו ואז מכח זה הפעולה נברא רוחניות ומלביש א"ע בזה הפעולה וביציאת מצרים הי' המקום טומא' ביותר אבל בכל השליחות נתגשם רק שיש לו עלי' ע"י גמר הפעולה ולכך גבי משה שלא נגמר השליחות אף שהמלאך לא חייב כלום מ"מ הי' נדחה ממחיצתו שלא יכול לעלות מחמת שלא הי' לו לבוש הרוחני שלא נגמר הפעולה והוא נתגשם בירידתו לארץ לכן רצה לגמור הפעולה בימי יהושע (וכבר כתבנו זה במקום אחר)

בהפטורה קול קורא במדבר פנו דרך ה'. ע"ד ושמעה קול אלה. דמשביעין אותו הוי צדיק ואל תהי רשע פי' דהתחלת הווית הנשמה לברוא מקשרים אותה בעולם השבועה זו השכינה כדי שתהי' מקושרת שם וכל הדיבורים שמדברים באים מזה הדיבור והדיבור הזה הוא ממצע דיבור אחרון למעלה ודיבור ראשון שלמטה וכל הדיבורים שמדברים באים מזה הדיבור מהשכינה רק שנפלו מכח השבירה ונעשה הצירוף של אותיות רע בקליפות כמו אדם שנותן מעדנים מעורבים