ספר הזכרונות עז

בענין היחוד מוספת על מצות היחוד דשמע ישראל

וברע"מ [פרשת וארא כ"ה א'] איתא וידעתם כי אני ד' אלקיכם פקודא דא קדמאה דכל פקודין כו' למנדע לי' לקוב"ה בכללא דאית שליטא עילאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כולהו כו' ולסוף מ' שנין דקא אשתד כו' כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום וגו' היום דוקא מה דלא הוה רשו מקדמת דנא כי ד' הוא האלקים דא באורח פרט ובמלה דא כמה רזין וסתרין אית בי' ודא וההוא דקדמיתא כולא מלא חדא דא בכלל ודא בפרט ע"כ, הנה מבואר מה שכתבתי דענין מצות וידעת היא הידיעה בפרטות ובדרך הרז וסתרי תורה, וגם מה שדקדקנו במלת היום שאין זה מצוה כוללת ככל המצות מפורש ג"כ בזה כן, והם פירשו כפשטי' היום לאחר שהשתדלו מ' שנה בתורה ומצות, והן הם דברי הרמב"מ שלא לטייל בפרדס אלא אחר שמילא כריסו בשר ויין מנגלות התורה והמצות, והם אמרו שמצוה זו הוא פרט של מצות וידעתם הקודמת ואותה מצוה דוידעתם לא מנוה שום מוני המצות, ונראה שהוא בכלל מצות אנכי שעניינה אמונת שיש שליט ובורא וכן הוא מפורש [שם ב'] מלה קדמאה איהי אנכי כו' היא דפיקודא קדמאה למנדע לי' בכללא כו' דאית אלקא שליטא כו', וע"ש סיים דבכלל אנכי נרמז גם הידיעה בפרט בגין דכתיב ד' אלקיך דא פרט, ורצה לומר ממלת אלקיך לשון יחיד, דבקרא קמא כתיב ד' אלקיכם לשון רבים והידיעה בדרך כלל הכל שוים בו, אבל הידיעה בפרט אין השגת כל אחד שוה וכל אחד משיג כפי מה שהוא, וכן קרא דוידעת וגו' נאמר בלשון יחיד מטעם זה, אבל נראה דמ"מ אין בכלל מצות אנכי ב' הידיעות בכלל ובפרט שהרי כבר אמר שההשגה דרך פרט לית רשו להשיג אלא אחר מ' שנה והוא בכלל סתרי התורה, וכן איתא [בפ' בהר קי"א ב'] בזמנא דידע לי' בר נש באורח פרט כדין איקרי בן רחימא דילי' כבן דחפיש בגניזו בכל רזין דביתי' ע"כ, ומלשון כבן דחפיש מבואר דאין רצונו לומר שנעשה כבן והותר לו אח"כ לחפוש בכיון אלא שבידיעה זו הוא נקרא בן שדומה בזה לבן דחפיש כו', ומבואר דהידיעה בדרך פרט הוא ידיעת סתרי התורה, רק לפי שבעת מתן תורה דשמעו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שהגיעו אז למדריגת הנבואה ודאי השיגו אז באותו שעה לבד ההשגה דרך פרט בכל סתרי המרכבה הגלויים לנביאים כל אחד כפי מדריגתו ולפיכך נאמר ד' אלקיך, אבל המצוה הקבועה לדורות במצוה זו דאנכי שלא נאמר בה היום ומסורה לכל אחד הוא הידיעה בדרך הכלל שעל זה באה עיקר מצוה זו

והנה בכאן אמרו שמצות וידעת וגו' והוא פירוש ופרט למצות אנכי ובהקדמה אמרו שהוא בידיעת היחוד ושניהם אמת והכל אחד, דידיעת אמיתת מציאותו ושליטתו דרך פרט הוא ידיעת היחוד האמיתי שאין פירוד כלל רק שבהקדמה שם לא נזכר כלל מצות הידיעה דרך כלל, ושם [י"א רע"ב] איתא פקודא קדמאה דכולא יראת ד' ומייתי קרא דיראת ד' ראשית דעת, וברעיא מהימנא שם הרגיש ג"כ מקרא זה ואמר ואי תימא הא כתיב יראת ד' ראשית דעת תירוצא דא באורח פרט כו', ור"ל דהיראה היא ראשית רק לענין הידיעה הפרטית שאי אפשר ליכנס לה בלא יראת ד' הקודמת וכמו שנתבאר למעלה, אבל היראה צריך שתקדם לה הידיעה הכללית והוא מבואר שאם לא ידע דאית רבון ושליט ממי יירא, ונראה דרשב"י בהקדמה שם סבור כדעת בה"ג ורמב"ן דהידיעה הכללית באמונת מציאתו ית' אין למנותה מצוה כלל, והם מדרשות חלוקים במחלוקת רמב"מ ובה"ג, ועכ"פ במצות וידעת וגו' אין מחלוקת שהיא מצות הידיעה באמיתת מציאותו ויחודו ית' בהתבוננות בסתרי התורה וכמו שנתבאר

ודע דבה"ג לא מנה מצות שמע ישראל על היחוד, וכתב הרשב"ץ בזוהר הרקיע [אות י"ב] שדעתו דגם זה אמונה כללית כמצות אנכי אבל הנכנס במצוה זו הוא מצות ק"ש ע"ש, וכן הוא בספר יראים