ספר הזכרונות סא

והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ורמב"מ לא מנה זו מצות עשה מיוחדת יראה דסבור שזה הוספת מצוה על אמונת האלקות או היחוד, ורבינו יונה בשערי תשובה שער ג' סי' י"ז] כתב שזה מצות עשה להתבונן בגדולתו ית', ובחובת הלבבות שער היחוד פ"ג] כתב שזה ציווי על חובת העיון באמונת היחוד ע"ד עיון השכל לא באמונה שמעיית לבד, ודברי ב' החכמים האלו בצירופם יחד אמת לא כמו שחשב בעל החוה"ל שעיון זה הוא החקירה להוכיח מדרך שכל הפילוסופי אמתות האלקות ואמיתות יחודו עד שיוכל להוכיחו גם לעיני העמים בזולת ציווי התורה ע"ש באורך, וזה ודאי ללא צורך למאמיני התורה דא"כ למה הוצרכו התורה לצוות לנו זה אנכי וגו' שמע ישראל וגו' מבואר שהיא המלמדת אותנו להאמין זה, וכל אמונת ישראל בשעת מתן תורה מכונה בכל מקום בכתוב בלשון ראיה שהי' רואים אמיתותו בעין השכל כראיית הנביאים, וכדרך שאי' (מכילתא וזוה"ק בשלח) ראתה שפחה כו' וראיית יחזקאל הוא מעשי מרכבה, וכבר מפורסם אצל כל ישראל דברי חז"ל וכל קדושים מחכמי האמת ענייני מעשה מרכבה מה הם, ואין צורך להשיב כאן על דברי המתפלספים הקדמונים בפירוש מעשה מרכבה ג"כ בהשגת חקירות הפילוסופים בחכמת הטבע ושלאחר הטבע, שכבר תמהו עליהם חכמי הדורות דא"כ כבר נגלו לקטני או"ה המסתכלים בספרי חכמיהם יותר ממה שנתגלה לגדולי הנביאים ברמזים וחידות, ואין צורך להאריך מזה לכשרי ישראל עתה שנתפרסמה חכמת האמת בעולם מוסכם בפי כל חכמי ישראל האמיתים וכל הכופר בה הוא מכלל האפקורסים וכמו שיתבאר במצות לא תסור, וכמ"ש בתשובות הב"ח הישינות [סי' ה'] דהמלעיג על דברי חכמים ומדבר דופי על חכמת הקבלה שהיא מקור התורה ועיקרה וכולה יראת שמים פשיטא דאין לך מזלזל בדברי חכמים גדול מזה שחייב נידוי ע"ש, וע"י השגת מעשה בראשית ומעשה מרכבה בדרך המקובל הוא הראי' שרואה בעין שכלו בבירור שאין אחריו בירור שהוא כן כאלו רואה בחוש, ואינו בא ע"י עיון מחקרי רק ע"י זיכוך הלב לבד שזהו עיקר תנאי הנבואה, אבל החכמה הוא דבר נטפל שאז"ל (שבת צ"ב) שאין הנבואה שורה אלא על חכם כו' מבואר שאין החכמה היא הגורמת הנבואה רק תנאי נטפל לנביא כמו הגבורה והעשירות אבל עיקר הנבואה שהיא הראי' בעין השכל האמת לאמיתו הוא רק ע"י זוך הלב, ודבר זה זכו לו כל ישראל בשעת מתן תורה עד שאז"ל (ע' שמו"ר פמ"א ופרדר"א פמ"ו) שהיו חרות מיצה"ר ובזה זכו לראיי' והשגת אמיתות מציאותו מה שלא השיג כל נביא, ומאותו המעמד ואילך נמשכה אמונתינו הקבועה וקיימת באמיתות מציאותו ואחדותו שנתברר לאבותינו דרך ראי' כעין ראי' חושית ואין צריך לראיית שכלית כלל אלא למכחישי התורה, וגם החקירה בענייני היחוד האמיתי להבדילו מאחד העובר שזכר בחובת הלבבות הוא החקירה בעצמותו ית' שאסרו לנו רז"ל (חגיגה יא:

) לחקור מה למעלה כו', ואין בזה מצות התבוננות אלא אזהרת שמירה ממחשבת שוא וכמו שנתבאר למעלה, ותכלית כל הידיעה בעצמותו ית' הוא שלא נדע וכמ"ש ג"כ הרמב"מ [בספ"ב מיסה"ת] אחר כל הסברת חקירותיו, שדבר זה אין כח בפה לאומרו ולא האוזן לשמעו ולא בלב האדם להבינו על בוריו, ואין זה בכלל מצות וידעת וגו' הוא וגו' שהוא הידיעה באלקותו לא העדר הידיעה, אבל ידיעה זו היא ההתבוננות בגדולתו שזכר הרבינו יונה ולא סתם התבוננות בניסיו ית' וכיוצא רק התבוננות עיון בענין היחוד כמו שסיים אין עוד, וממה שאמר סתם אין עוד ולא אמר אין עוד אלהים זולתו מבואר דלא בא כאן להוציא אמונת השניות שזה כבר הוזהרו לא יהי' לך וגו' ואין צריך ידיעה והתבוננת להרחיק זה כי די הרחקה מה שהרחיקתו והזהירה על זה, אבל ההתבוננות שאין עוד היינו שום דבר כלל חוץ ממנו וזה צריך התבוננות גדול להבין היטב כל פרטי הבריאה כולם איך אין שום דבר חוץ ממנו, ומצות שמע ישראל וגו' הוא על היחוד בדרך שמיעה