ספר הזכרונות נז

שלפניהם לדעת כי הש"י הוא המצווה זה ושכונתו לקיים מצותיו ית' ולכונה זו לבד לומד ועושה כל מה שעושה, וכל זמן שהוא עסוק בלימודו ובקיום מצותיו ית' הרי איננו שוכחו כלל, וכמפורש ג"כ בלשון האזהרה פן תשכח וגו' לבלתי שמור וגו' יש לדייק מזה הא השומר מצותיו איננו שוכחו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואע"פ שמחשבתו באותו שעה הוא בענין ההלכה שלומד או בענין מעשה מצוה שעושה, מאחר שזו ההלכה או המעשה הוא רצונו ית' הרי רצונו ית' הוא עצמותו כי אצלו כביכול כולא חד והרי מחשב בעצמותו ודבק בו ית', וכל זמן שהאדם איננו נקי עדיין מהסתת היצ"ר לתאות גופניות וחמדות עוה"ז הא ודאי אי אפשר לו להשיג דביקות אחר תמידי זולת ע"י עסק התורה שהיא תבלין ליצה"ר (קדושין ל' ע"ב), אבל אחר שנודכך גופו ע"י השתדלותו בעסק התורה והמצות אחר זה ראוי לו להתבונן בדביקות הש"י במחשבה, והוא מ"ש במדרש משלי (סי' י') דשואלין לאדם אחר שעסק בתורה ומצות אם צפה במרכבה וכסא כבודו איך הוא עומד, ובזוהר האריכו בכמה מקומות מזה, ואף זה מכלל עסק התורה הוא על האמת כי אי אפשר לדביקות המחשבה בו ית' זולת בדרך החכמה וההשגה שהוא מהנסתרות שבתורתינו הקדושה, וכמ"ש במורה נבוכים שם שמי שיחשוב בד' וירבה לזכרו מבלי חכמה אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו הוא אצלי כו' בלתי זוכר ד' באמת ולא חושב בו כו' ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה [שזכר למעלה שישים האדם מחשבתו בד' לבדו] אחר הציור השכלי כו' ע"ש באורך, והגם שלא נדע כונתו בציור שכלי שלו על פי דרכו בספר המורה נבוכים אם ר"ל דרך המופת שזכר שם על מציאות הש"י, אינני רואה דברים הללו צורך אלא להשיב לאומות, והגע עצמך אלו ראו חכמי הפילוסופים קריעת ים סוף וירידת המן וענני כבוד ובאר ועמידת חמה ליהושע וכיוצא מנסים מפורסמים שלא יוכלו להתעקש בהם, הכי היו צריכים למופתים על מציאותו ית' ומה בכך שספורים הללו מסורים בידינו מאבותינו הלא ספורים אלו אינם אמוניים רק מעידים מה שראו בעיניהם, ומאחר שאנחנו נדע שעדותם אמת מה צורך למופתים אחרים על מציאות הש"י הלא אצלינו בירור שאין אחריו בירור מצד עדות הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו, והוא מה שפתחה התורה אנכי וגו' אשר הוצאתיך וגו' שההוצאה היא עדות ברורה על מציאותו ית' ואין צריך יותר, ואולם גם אם יהי' על דרך אמונה וקבלה מאבות ומרע"ה לא ידענו למה יגרע כחו בזה כלל ויתבאר זה במצות היחוד, אבל נראה כונתו בציור שכלי במהות עצמותו לשלול הגשמות וכיוצא דברים שעמל בהם הרבה בחבור מורה נבוכים

ודבר זה ודאי צורך בו שלא יגשים במחשבתו ח"ו, אולם עיקר השגת זה על בוריו אינו אלא ע"י חכמת האמת שהוא הנסתרות שבתורה וכמו שיתבאר במצות היחוד, ולא לחנם קראום חכמים נסתרות וסוד שהוא דבר שאי אפשר לגלותו, כי עיקר החכמה הוא השגת הלב וזה אי אפשר לאדם לגלות לחבירו כלל רק המשיג לבדו יודע, וזה אחר שקדם לו השלימות בתורה כולה ובמצותי', וכמו שהתנה הרמב"מ על הטיול בפרדס אחר שמילא כריסו בשר ויין מפשט התורה ומצות, ועל אנשים כאלה זכרו בחבורים הנזכרים שימעטו בלימוד הפשט מדברי תורה ולהרבות בדביקות המחשבה שהוא ההתבוננות בסוד שבחכמת התורה, ודבר זה רמוז בזוהר כמה פעמים ומפורש ג"כ בשם האריז"ל כי זהו תכלית חכמת התורה למי שנזדככו אברי גופו ומחשבות לבו ומוחו, וכל אדם חייב להשתדל להגיע למדריגה זו, אבל לעולם בתחלת השתדלותו ועד שלא פסקה ממנו זוהמת היצר יהי' כל עסקו בפשטי התורה לבד, ובלבד שיהי' עסקו בהם לשם שמים היינו בשביל שהש"י ציונו לעסוק בה, ויתבונן כמה פעמים ביום ולפני כל התחלת עסק תורה ועשיית מצוה באמיתות המצווה ית"ש