ספר הזכרונות נה

ולחנכם בנערותם לבל יסתכלו בשום ספר שלא נודע שמחברו הי' ירא את ד' באמת, ולא חונף ומרמה כמקצת חבורי הצבועים המראים עצמם מדברים ביראת שמים ותוכם רצוף מה שבלבם, והרבה מהם נתפרסמו באחרית ימיהם או על ידי תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מה שהי' בלבם, ואם הדבר הממית בחיי שעה כמה האדם בורח ומתרחק ממנו וחמירא סכנתא לחוש אפי' למיעוטא, (כמ"ש חולין י'.) כ"ש בזה הממית בחיי עוה"ב ר"ל כפי המסורת בידינו מחז"ל חכמי האמת יבין עד כמה צריך האדם להתרחק מזה, וגם החבורים שמדפיסים על שם הקדמונים גדולי עולם כל שהמוציא לאור הי' איש אשר לא ידענוהו לירא אלקים ומאמין בכל דברי התורה צריך בדיקה אם לא נתערב בו על ידו דברים זרים להתעות בני ישראל כאשר נתברר אצלי שעשו כן בכמה חבורים, ועוד יותר נתברר זה על פי מכתב כת"י מהרא"ש שבהם אשר התחיל לעורר צרעת הזו בארצות אשכנז בדורות שלפני פנינו ואשר בכבודו יתיימרו כולם, הוא במכתבו לאחד מריעיו במדינת פולין יעצו בפירוש על זה להדפיס דברים על שם הקדמונים כרמב"ן וחביריו ויכתיב בהם ככל העילה על רוחו ובזה יוכל להמשיך לב העם אליו ולאשר לא עלתה לו לרעו הנזכר עצתו זו סופו המיר דתו כן יאבדו כל החפצים להחטיא את הרבים, וכל קובץ וחבור הנדפס ויצא אור על ידי אנשים כאלו צריך חקירה ודרישה הרבה אם לא נמצא בו תערובת זר, וכ"ש מה שחברו הם אף אם לא ימצאו בפירוש נגד דברי רז"ל או אפי' ברמז גלוי, על הרוב המבקר אחריהם ומחטט היטב ימצא מה שבלבם, ובכלל כל ענייניהם לדבר בדברי הבאי ולהתלוצץ במנהגי ישראל הקדושים וכיוצא, וכבר כתב הרמב"מ [סוף הלכות טומאת צרעת] זה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחלה מרבין דברי הבאי כו' ומי כך באין לספר בגנות הצדיקים כו' ומתוך כך יהי' להן הרגל לדבר בנביאים כו' ומתוך כך באים לדבר באלקים וכופרין בעיקר כו', וזה אמת יוכלו להעיד עליו מעדות הנסיון ומעשים בכל יום מאנשים כאלה, ולפיכך כללנו זכרון זה באזהרת השמר פן תשכח כי הוא הגורם בסוף שכחה וכפירה בהש"י ודי בזה כאן

והנה זה מה שראוי לזכור מאזהרה זו ע"פ דרכו של הרמב"ן דהוא על השמירה מכפירה, אולם פשט הכתוב הי' נראה שהוא אזהרה על השכחה לבד בלא כפירה רק ששוכח מלבו אמונת האלקות, אלא שאי אפשר לומר שיהי' זה אזהרה תמידית ע"כ אמר שלא ישכח אפי' רגע אחד מאמיתות הש"י דא"כ לא שבקת חיי, ואע"פ שמצינו דהע"ה אומר שויתי ד' לנגדי תמיד אין זו מדת כל אחד, וכבר כתוב בסוף ספר מורה נבוכים כי להיות אדם עסוק בענייני עוה"ז ועכ"ז לא ישכח דביקותו בהש"י הוא מדריגה גדולה מאוד לא זכו אלי' אלא האבות ומשה רבינו לבד, ואם נאמר שאין צריך בזה תמיד ממש א"כ הדבר צריך גבול וגדר ונתת דבריך לשיעורין, ובמשמעות תמיד האמור בתילים אפשר לפמ"ש בפרק שתי הלחם (צ"ט:) דפעם אחד שחרית וא' ערבית קרינן בי' תמיד וקיים לא ימוש, הכי נמי קיים שויתי וגו' תמיד ע"י השימה על לב בוקר וערב זה וא"כ כבר רוב ישראל המכוונים עכ"פ בפסוק אחד מק"ש כבר קיימו זה, וזהו לענין הקיום תמיד אך בתורה לא נזכר כלל שיהי' זה תמיד ולא כל ימי חייך כדרך שנאמר ביציאת מצרים דמשמעותו לזכור בכל יום עכ"פ וממלת כל ריבו גם הלילות (ברכות י"ב:), אבל בזה שכתוב סתם אולי נחשוב שדי בזכירה פעם אחד בחודש או בשנה או בכל ימי חייו, ומצאתי בפסיקתא זוטרתי [פרשת עקב] השמר לך פן תשכח וגו' זה הפורק עול מלכות שמים אוכל בלא תפלה ובלא ברכה, נראה שמפרש השכחה הוא על ידי פריקת עול, ואע"פ שברכת הנהנין ואיסור האכילה קודם התפלה אינן אלא איסורין דרבנן (עי' ברכות י':) מ"מ כיון שכבר הורגלו ישראל בהן העובר על זה הוא רק מצד פריקת עול מלכות שמים מעליו ופריקת עול הוא אזהרת השכחה, ולפ"ז הוא אזהרה