אוצר המלך פג

הכא דכגון אנו שאין תורתינו אומנתינו מפסיקין לתפלה, והיינו אפי' שאין השעה עוברת וכגון שהי' עסוק בתורה קודם אור היום מיד שהאיר היום. צריך להפסיק כיון שהגיע זמן התפלה אע"פ שאין השעה עובר. ומכ"ש דאסור להתחיל ללמוד אז, כן נראה לפענ"ד

ומה שהקשו מדוע יגרע תלמוד תורה מדבר הרשות כאכילה ועשיית מלאכה. דתנן במתני' אם התחילו אין מפסיקין לתפלה כשאין השעה עוברת. נראה לפענ"ד דלא קשה מידי דמצינו כהאי גונא בר"פ כל התדיר בזבחים (דפ"ט ע"א] כל התדיר מחברו קודם לחברו כל המקודש מחברו כו'. וחשיב שם קדימת הקרבנות אלו לאלו עיין שם. ואע"ג דאם אינו רוצה להקריב עדיין כלל ועוסק בדבר הרשות לית לן בה. מ"מ כיון שבא להקריב אסור להקריב קרבן אחר קודם לו, דאסור לעשות מצוה אחרת קודם לו דזה הוי כביזוי למצוה כיון דמצוה זו ראוי' להקדים. אבל בדבר הרשות לית לן בה, [ועיין בשאגת ארי' [סי' ק"ב] ושם רצה לומר דמילי דרבנן לגבי דאורייתא כדבר הרשות דמי עיין שם]. והכי נמי דכותי' דבר רשות לית לן בה ואם התחילו אין מפסיקין כיון דעדיין יש שהות להתפלל. אבל ללמוד תורה קודם תפלה משהגיע הזמן מפסיקין כיון דבדין תפלה עדיף ויש להפסיק מתלמוד תורה לתפלה כגון אנו שאין תורתינו אומנתינו. תו הוי בזיון למצוה אם לא נפסיק מללמוד וכ"ש שלא להתחיל אבל בדבר הרשות לא הוי בזיון כנ"ל. כן נראה

ומה דהקשו התוס' [פ"ק דברכות] שם לשיטת רש"י דאסור ללמוד. מהא דאמרינן בפרק ב' (די"ד ע"ב] דרב מקדים ומשי ידי' ומברך ומתני פרקין והדר קרי ק"ש. והיינו כי מטי זמן ק"ש. ומזו ודאי קשה דאף אם רב הוי תורתו אומנתו מ"מ הא לק"ש כולי עלמא מפסיקין והיינו לפירש"י אפי' יש עוד שהות כנ"ל אבל כבר יישב זה במה שכתבו התלמידי רבינו יונה שם. שכתבו דאף רש"י מודה במלמד תורה לרבים ואם לא עכשיו יתבטלו. דמותר, דזכות רבים גדול הוא עיין שם, והכי נמי רב מלמד תורה לרבים הוי, כדקאמר ומתני לן פרקין ובזה שרי אף לבטל מק"ש, וכן מבואר ג"כ ברא"ש פרק היה קורא בסימן ג'] שהקשה אהא דרבי לא הפסיק באמצע לימודו לק"ש ואח"כ עבר זמנו ולא קרא. והא אפי' מי שתורתו אומנתו תנן בפ"ק דשבת דמפסיקין לק"ש. ותירץ דהני מילי אדם שלומד תורה לבדו אבל אם לומד לרבים אין צריך להפסיק ע"כ. מבואר כנ"ל דהלומד לרבים דצורך רבים דבר גדול הוא ואין מפסיקין אף לק"ש, והכי נמי שפיר עביד רב

וראיתי במעדני יו"ט שם הקשה לדברי הרא"ש, מהא דפ"ק דשבת דמוקי ברייתא דקתני כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש בעיבור שנה, ולא מוקי בלומד לרבים. ותירץ משום דאין מפסיקין לגמרי משמע אפי' לפסוק אחד לא יפסיק ורבי קרי מיהת פסוק אחד ע"כ דבריו. ולא נהירא דאם גם קריאת פסוק שמע בלבד הוי הפסק וביטול. גם בלומד ברבים לא הי' נצרך לקרותו כיון דאין מפסיקין לק"ש, ואם נאמר דבקריאת פסוק זה בלבד לא חשיב ביטול ולהכי קראו רבי. א"כ גם בעבור שנה קוראים פסוק ראשון כיון דלא חשיב ביטול והפסק בהכי. דמאי שנא עבור שנה מצורך הרבים ללמוד להרא"ש, אבל לי נראה דלא קשה מידי דהרי רבינו ובפ"ג מהל' ק"ש הלכה ה"ן כתב הי' עוסק בתורה יפסיק לקיש הי' עוסק בצרכי צבור לא יפסיק, וכתבו הרב כסף משנה ולחם משנה שם דטעמא דרבינו דס"ל. דהא דלעבור שצה לא יפסיק משום דצרכי רבים הוא וכל דלצורך צבור ורבים לא יפסיק. ע"כ כתב רבינו סתם דצרכי צבור לא יפסיק והכל בכלל ע"כ, וא"כ הכי נמי תלמוד תורה דרבים כיון דהוי צורך צבור ורבים הוי בכלל עבור שנה דלא יפסיק, ומינה שמעינן לה ונקט עבור שנה דמפורש בברייתא כדמייתי התם ומשם ילפינן לכל צרכי רבים]. וכן לצרכי צבור שזכר רבינו וזה פשוט לפי ענ"ד

ועכ"פ ביררנו דזהו שיטת רש"י לפענ"ד, דבכל אדם שאין תורתו אומנתו מפסיק בין לק"ש בין לתפלה אפי' אין השעה עוברת. ובתורתו אומנתו אם עוסק לעצמו מפסיק לק"ש אפי' אין שעה עוברת, ואין מפסיק לתפלה אם אין השעה עוברת. ושפיר כ' רש"י הטעם משום דתפלה אין זמנה קבוע מדאורייתא ע"כ לא חיישינן שמא ישכח כיון שאין שעה עוברת, וכמו טעם הירושלמי אמתניתין וכחילוק הגמרא סוכה הנ"ל. אבל אם שעה עוברת אפי' למצוה דרבנן מפסיקין, וכהאי דמקרא מגילה והכנסת כלה ואפי' מי שתורתו אומנתו. ובזה ניחא דלא קשה קושיית התוס' בשבת שם. מהא דאמרינן פרק במה מדליקין [דל"ג ע"ב]