אוצר המלך עו

דהרי מחויב להפרישו מאיסור כל מה דאפשר וכמו שכתבו התוס'

ובזה הי' ניחא לפענ"ד בספ"ק דע"ז שם מאי דקאמר: אי הכי למה לי משום דנקראת טל שמו תיפוק לי' משום לפני עור. דקדוק הלשון אי הכי דמשמע אי לא הקדם לא הי' קשה כלל ועיין בתוס' שם מה שכתבו בזה. ולפענ"ד דהנה בקדושין [דנ"ו ע"א] אמרינן אין לוקחים בהמה במעות מעשר שני ואם לקח כו' במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם, ופירש"י דקנסינן למוכר דיודע שהמעות מתחללות על בהמה כו' ועובר על לפני עור, והקשו התוס' על זה ד"ה אבל מה לפני עור שייך הכא. הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר. ולא שייך לפני עור אלא דקאי בתרי עברי דנהרא כו' עיין שם. וקשה הא התוס' בעצמם כתבו בפ"ק דשבת] דאיסורא דרבנן מיהא איכא אף בלאו תרי עברי דנהרא וצ"ע, ונראה לי לחלק דהנה הך דאין לוקחים בהמה במעות מעשר שני אינו אלא איסור דרבנן בעלמא. כמו שכתבו להדיא התוס' שם [דנ"ה ע"ב] ד"ה אנן גזירה שמא יגדל עדרים, וא"כ הוי תרי דרבנן. ובאיסור דרבנן אין להחמיר אף בדאית לי' ממקום אחר לחוש לפני עור, ורק באיסור דאורייתא כתבו התוס' בפ"ק דשבת לענין הוצאת שבת. כן נראה לי, [אך לפי זה צ"ע בהך דחומר בקודש הנ"ל לענין טומאה וטהרה בעם הארץ דג"כ אינו אלא דרבנן, כמבואר בבכורות [ד"ל ע"א] וברש"י עיין שם)

ולפי זה אתי שפיר. דהנה התוס' בספ"ק דע"ז שם הביאו דעת רבינו תם דמלאכת חוה"מ אינו אסור אלא מדרבנן, ולפי זה הדרא קושיא לדוכתי' מאי פריך תיפוק לי' משום לפני עור הא אצטריך לטעמא דנקראת על שמו היכי דיכול לשכור שדה מאחר דליכא לפני עור. כיון דמלאכת חוה"מ רק דרבנן והוי תרי דרבנן וכנ"ל. אך הנה במקום אחר הבאתי משמעות וקצת ראי' לדעת הסוברים דמלאכת חוה"מ דאורייתא. מהא דאסרינן הכא לשכור שדה לכותי ופריך אבל עכו"ם מאי שרי כו' אי הכי כותי נמי כו' ומשני כותי לא ציית כו'. ועיין שם בתוס' ד"ה אבל הקשו אימר נקט כותי וכ"ש עכו"ם אסור ומנא לן דעכו"ם שרי. ותירצו דא"כ הוי לי' למנקט עכו"ם דאיירי בה רשב"ג ומתניתין וגם דבעכו"ם לא שייך לפני עור עיין שם. והשתא אי נימא דמלאכת חוה"מ דרבנן. אכתי אימר נקט כותי לרבותא דאע"ג דכותי לא יעשה מלאכה אלא בחוה"מ דאינו אלא דרבנן אפי' הכי אסור להשכיר. וכש"כ לעכו"ם דאיכא למימר שיעשה מלאכה בשבתות ויו"ט דאורייתא אלא ודאי דגם מלאכת חוה"מ דאורייתא ושפיר מוכח מדלא קתני עכו"ם, ולפי זה אתי שפיר דקדוק הלשון אי הכי דכיון דאמרת דלהכי קתני כותי ולא עכו"ם משום דעכו"ם צאית וכותי לא צאית. ולא אמרינן דנקט כותי לרבותא דאף לאיסור דרבנן חיישינן ש"מ מלאכת חוה"מ דאורייתא. וא"כ קשה תיפוק לי' משום לפני ער ואע"ג דאפשר לו לשכור מאחר מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא עוון דמלאכת חוה"מ דאורייתא, ואתי שפיר כן נראה נכון

ודע דאף אם העכו"ם יודע הדבר וגוף הדברי תורה אלא אינו יודע הטעם, אסרור לגלות לו הטעם. כדאיתא בשלהי כתובות [דקי"א ע"א] שם ושלא יגלו הסוד לעכו"ם. ופירש"י ואמרי לה סוד טעמי התורה, מיהו לצורך שעה שפיר דמי כדמוכח בפרק יש נוחלין [דקט"ז רע"א] בהא דבת לנחלה דאמר לו ר"י בן זכאי לצדוקי ולא תהא תורה שלימה כו' מה לבת בנו שכן יפה כו', ופירש הרשב"ם דמתחלה לא הי' חפץ לגלות לו טעמו של דבר דאין מגלין להם טעמי תורה ע"כ. הרי דאח"כ כשראה צורך שעה גילה להם. ובזה נסתלקה נמי קושיית הרב טורי אבן בחידושיו שהקשה מהא דפ"ג דע"ז [מ"ד ע"ב] ששאל נכרי אחד את רבן גמליאל מפני מה אתה רוחץ במרחץ של עכו"ם. והשיב אני לא באתי בגבולה כו' ואיך השיב דברי תורה לנכרי. ועיין שם שנשאר בקושיא למאן דאמר דנכרי שלמד תורה חייב מ' משום דהוי כנערה המאורסה דכתיב תורה צוה לו כו' עיין שם, ולי נראה דלא קשה מידי דלצורך שעה ודאי שרי, ותנן בפרק הרואה בברכות [דנ"ד ע"א] עת לעשות לד' הפרו תורתך ר' נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לד'. עיין שם ברש"י דלצורך לעשות לד' רשאי להפר, והתם נמי צורך גדול הי' לרבן גמליאל לגלות לנכרי הטעם. כי לולא כן הי' חילול השם גדול. ובכהאי גונא שרי אף דעבר על לפני עור כן נראה לי

פרק ב' הלכה א'

מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה