אוצר המלך לז

עושה דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר עושה וזכור לטוב לפי שלא שבח הוא לו אלא צער כו'. וגירסת הרי"ף שם לא כל הרוצה כו' והתלמידים עושים עצמם יחידים דברי ר' מאיר ר"י אומר עושה כו' עיין שם. ורבינו ברפ"ג מהל' תענית פסק כר' מאיר וכגירסת הרי"ף דהתלמידים עושים עצמם כיחידים ולא כל אדם עיין שם וקשה הא קיי"ל בעירובין דמ"ו ע"ב] ר"מ ור"י הלכה כר"י ומדוע פסק רבינו כר"מ ועיין בלחם משנה שם ומה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא

ונראה לי דהי' גירסת רבינו מהופכת דר' מאיר לדר"י ודר"י לר"מ משום דהוקשה לו הא בפ"ב דתענית [דכ"ב ע"ב] תניא ר"י אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות כו' מאי טעמא דר"י דכתיב והי' לנפש חי' נשמה שנתתי בך החייהו ע"כ. וא"כ קשה דר' יוסי אהדדי דהיאך ס"ל הכא דכל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה בדבר של צער והרי זה משובח והרי צריך להחיות הנשמה וכיון שאין מוטל עליו להתענות איך רשאי להתענות וזכור לטוב. ע"כ הי' גירסת רבינו הפוכה דר"מ לדר"י ודר"י לדר' מאיר. וע"כ ר"י לטעמי' דס"ל דצריך להחיות הנשמה ואסור לסגף עצמו בתענית הכי נמי ס"ל לא כל הרוצה כו' ואסור להחמיר על עצמו להתענות. ור' מאיר הוא דפליג וס"ל עושה וזכור לטוב כו' וא"כ יפה פסק רבינו כהלכתא כר"י לגבי ר"מ ושוב ראיתי בתוספתא דתענית [פרק א'] קאמר אהא דאמר שם דבר שהיא של צער הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה כו' ר' שמעין בן אלעזר אומר משום ר' מאיר וכן הי' ר' דוסא אומר כדבריו ע"כ. מבואר להדיא כמו שכתבתי ב"ה דר' מאיר הוא דס"ל דבדבר של צער עושה עצמו יחיד וכמו שכתבתי איברא כמו דהקשינו דר"י אהדדי לפום גירסין דר' יוסי הוא אומר הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה וזכור לטוב. כן קשה לפי מה שנתבאר דר' מאיר ס"ל כר"א הקפר דנזיר חוטא והיושב בתענית נקרא חוטא וא"כ מאי טעמא ס"ל לר"מ הכא דכל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה והא נקרא חוטא היושב בתענית ואין צריך לישב בתענית ואיך רשאי להחמיר על עצמו בדבר של צער. וצ"ל דע"כ לא ס"ל לר' מאיר אלא בנזיר דנקרא חוטא וטעמי' משום דשמא לא יקיים כן וכדקאמר טוב מזה ומזה שא נו נידר כל עיקר דשמא ידור ולא ישלם. אכן היושב בתענית וכהאי גונא כל דלית לן בה משום נדר רשאי דס"ל לר"מ דרשאי לחבל בעצמו ורשאי לצער עצמו רק נזיר חוטא הוא דשמא לא יקיים נזרו. וע"כ שפיר קאמר ר' מאיר הכא דבדבר של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה דאדם רשאי לצער עצמו כן נראה

ולפי זה יובן דהתם בריש נזיר דקאי אליבא דר' מאיר וכנזכר לעיל דרק משום דמהדר אר' מאיר להכי קאמר מתניתין אף כר"א הקפר ולפי זה לר' מאיר לטעמי' דנתבאר דס"ל רק בנזיר דחוטא אבל לא היושב בתענית. וא"כ דטעמו רק משום פן יעבור נזירתו שפיר דיש לחלק בין נזיר טמא לנזיר טהור וכדמפלגינן בנדרים [ד"ט ע"ב] אליבא דשמעון הצדיק דנזיר טהור אמודי אמיד נפשי' דיכול להזהר. אבל נזיר כמא כשנטמא תוהה על הראשונות ויש לחוש שפיר פן יעבור על נזירתו וע"כ נקרא חוטא אבל לא נזיר טהור. ושפיר קאמר בגמרא נזיר שם דאפילו ר"א הקפר לא אמר אלא בנזיר טמא דלמא אתי למעבר על נזירותי' אבל לא נזיר טהור. אכן אנן לדידן דסבירא לן בנזיר חוטא משום מחבל עצמו. וכיון דטעמא הוא משום זה ממילא שמעינן דהוא הדין לנזיר טהור כמו כן יש איסור דמחבל בעצמו דמאי שנא מחבל עצמו מעט או הרבה. ואתי שפיר כל הני דוכתי דמשמע דאף בנזיר טהור ס"ל לר"א הקפר דנקרא חוטא דבאמת ס"ל כן וכנ"ל ודו"ק

ונראה לי דלתשובה ולכפרה על עונות ו רשאי להרבות ולהתענות ואינו נקרא חוטא אדרבא הרי זה משובח כי הלא זה אחת מדרכי התשובה המבואר במקרא. צום. וראי' מפ"ז דנזיר [דנ"ב ע"ב] בהא דתניא עצם כשעירה שנחלק לשתים רע"ק מטמא כו' ר' שמעון אומר עד ימיו הי' מטמא אם משמת חזר בו איני יודע תנא השחירו שיניו מפני התענית עיין שם והרי ר' שמעון הוא דס"ל בפ"ק דנדרים] כר"א הקפר דהיושב בתענית כו' ואיך לא עביד כשמעתי' וע"כ כיון שהוא חשש לחטאו בפגעו בכבוד רבו ר' עקיבא רשאי להתענות כחפצו: