אוצר המלך ריב

ג"כ ליכא הכרה. ובנזיר [נ"ג סוע"ב] איתא בעצם אדם זה רובע עצמות. הרי שהוא נלמד מלשון בעצם אדם

[קסב] והטעם דקרינן ביה עצם אדם למדתי מהתוספתא הנ"ל. מ"ש רע"ק דיליף מעצמות לדם כנ"ל דמדמדמינהו להדדי משמע דטעם שיעורן שוה, ובדם כתיב ג"כ הלשון בנפש האדם והדם הוא הנפש ושיעורו ברביעית שהוא תחלת דמו של אדם. וה"נ לשיעור רובע דעצמות. ומיהו אי אפשר לומר שיהיה שיעור זה תחלת כל עצמותיו של אדם דכבר נזכר לעיל מלשון פירוש המשנה שלפנינו באהלות דרוב בנין ורוב מנין יחד שחין בהן רובע משכחת לה רק בנפל. וא"כ כל עצמות של בן קיימא מיד בהולדו הם הרבה יותר מרובע. ואי אפשר לומר ג"כ דהשיעור על תחלת היצירה דעצמות בולד בבטן אמו לפמ"ש לעיל דתחלת ברייתו בכזית היינו בתחלת בריית העצמות וקרישתם. ואם כל בשרו הוא אז רק בכזית שהוא חצי ביצה איך אפשר שיהיו כל העצמות רובע שהוא ששה ביצים ואי אפשר להגביל התחנה אחרת אלא אם בתחלת יצירתן או בתחלת יציאתו לאויר העולם וע"כ דבתחלת לידתו הוא ולא שיער כל עצמותיו אלא שיעור רובן, לפי מ"ש דרוב מנין חשוב עצם אדם דרובו ככולו וקרא דעצם אדם ר"ל רוב מנין דעצמות ע"כ שפיר אמרינן דכשיעור כמותם בסתם המרקמות בתחלת לידתן כן מטמא גם בקצת עצמות לבד, ובמדוקדקין כיון דיש בו שיעור דעצם אדם בתחלתו והוא דוגמא דשיעורו דדם בנפש אדם. וע"כ שפיר יליף רע"ק מעצם אדם בשיעורא דידי' שהוא ברובן רוב מנין. דכשיש רוב מנין אין צריך השיעור שהוא בסתם ולדות לנפש אדם בשיעור דידי' ברביעית דהוא תחלת כל דמו. (דרק בעצם שייך רובו ככולו אבל בנפש שהוא החיות של האדם בריבו דרביעית שהוא תחלת דמו ליכא חיות גם כשנתמעט מרביעית כנזכר לעיל]. דבכל דמו אע"ג שחין בו שיעור דבסתם ולדות טמא. וחכמים השיבו על זה בתשובה א' דשאני עצם דרובו טמא שאין בו רובע ר"ל רוב מנין ודגם זה נקרא עצם אדם כנ"ל, וע"כ שפיר בדין שיטמא ברוב דידיה הגם שאינו שוה לכמות הרוב דסתם ולדות, דשפיר קרינן עצם אדם ברוב מנין עצמות דידיה דרובו ככולו תאמר בדם שאין מטמא אלא ברביעית דהוא שיעור כל דמו ולא אמרינן בזה רובו ככולו, והיינו משום דבעינן שיעור החיות שהוא הנקרא נפש כנ"ל. בזה שפיר י"ל כיון דשיעור החיות הוא ברביעית כבסתם ולדות, גם ביצא כל דמו ואין בו רביעית י"ל דלא קרינן ביה נפש אדם כיון דאין בו שיעור החיות, ואין ללמוד מעצמות ותשובה זו הוא מצד הסברא. ותשובה ב' הוא בדרך פירכא דמה לעצמות דחמירי דמקצת עצמות כו'. וכונתם בזה לשדרה וגולגולת כמ"ש לעיל. וגם לרוב בנין דהם ג"כ רק ג' עצמות ב' שוקים וירך ולא שייך לקרותו עצם אדם מצד רובו ככולו כנ"ל, ורק דתורה החמירה בזה גם בהיכר תמונה לבד ואין ללמוד קל מחמור להחמיר עליו וע"כ חברו זה עם אידך חומרא דעצם כשעורה. ותשובה ג' דאפי' תימא לדמות כל דמו לרוב מנין דעצמות כל הרוב מנין לפניך תאמר בדם שאנו כו'. מ"ש שאנו אומרים לא קאי על האי דם קטן שאין בו רביעית, רק על כל דם הנפש של כל אחד שיש בו רביעית, דהיו סבורים דרע"ק ס"ל דכשיצא כל דמו אפשר לצאת אף דליכא רביעית שלם דנשאר טיפה כל שהוא טוחה באבריו וגידיו שאי אפשר לצאת, בזה ודאי דקרינן ביה נפש אדם ואין צורך ללמוד מעצמות דהא יש בנפש של רביעית שהוא שיעור תחלת דמו של כל אדם וכשיצא כל מה שיוכל לצאת הרי כאן כל דם נפשו. והשיעור דרביעית הוא באדם שיש בו דם הרבה ועדיין נשאר בו כל דם הנפש של קיום חיותו, ובזה גמירי הלל"מ דדם דשיעור חיותו מטמא אף שאינו דם חיותו של אדם ומשערינן דם החיות שהוא בגוף האדם ובעודו בגופו הוא רביעית. וע"כ בעינן רביעית שלם, אבל בדם הנפש עצמו דמפורש בכתוב דנפש אדם מטמא והוא הדם לבדו נפרד מגוף המת, אפשר דס"ל כשיש כל דם הנפש כולו שאפשר ליפרד ולצאת מגופו הרי כאן נפש אדם. וע"כ אמר שאנו אומרים כו' היינו בכל דם קטן שיש בו רביעית. ורע"ק הודה ואמר אף אני כו', כן נראה פשוט בביאור התוספתא

[קסג] ומאחר דשיעור רובע עצמות דמטמא לפי שיש בו שיעור עצם אדם, דהיינו רוב מנין בתחלת ברייתו א"כ ודאי אין טעם כלל שיצטרך שיהיה הרובע מרוב מנין או מרוב בנין דוקא מקצת מכל אחד כדברי תוס' הנ"ל. ובודאי דבכל ענין שיהיה בו השיעור קרינן ביה עצם אדם. והא דלא מטמא רובע מעצם אחד לרמב"ם וכב"ה כנ"ל מבואר בל' רמב"ם שם ובפרק ב' הל"י] דמקרא דהנוגע בעצם למדוה דבקרא קמא דקאי אאוהל כמ"ש [בנזיר נ"ג סע"ב] על פני השדה זה המאהיל כתיב בעצם אדם דהיינו כל עצמות אדם או רובו רוב מנין דבכולו. ובקרא בתרא דנוגע