אוצר המלך קצה

זוטרתי שם ליתא גם בסיפא הלשון דרך כו' או כו' ע"ש. אבל איני יודע אם הי' בגירסתו בגמ' כן דהוא דרכו לקצר ואינו מעתיק דברים ככתבן כבעל הילקוט]. ואע"ג דגם לשון הך איבעיא מכר לעוברה על המכירה ולא על העימור. מ"מ לא כתב רמב"ם בזה דהעימור לבדו בעובר מועיל כמ"ש בישן דשם שפיר אי נעור מקודם או אח"כ מהני אבל הכא מה דהאיבעיא אמכר לעוברה היינו דרק בזה הוא דמיבעיא לי' אי מהני העימור, אבל אם מכרו אחר שנולד פשיטא לי' דלא מהני כלל העימור שבהיותו במעי אמו והיה ירך אמו למכירתו, עתה כשנולד דהוא גופא אחרינא ורק כשמכרו ג"כ במעי אמו בזה מיבעיא לי' אי יועיל העימור אי חשיב דרך עימור. ומה שלא כתב רמב"ם בזה ענין העימור שאמרו בגמ' דאוקמא באפי זיקא, י"ל דבאמת גם בעובר שייך השימוש דזגא שעל ידו נוח לו להשען ולסמוך כנ"ל. ומ"ש בזה דאוקמה כו' היינו משום דהא דזגא הוא שימוש קל ביותר וכמבואר בלשון הרמב"ם [שם הל' ב'] שכתב ואפי' לא נשתמש בו אלא בפחות משוה פרוטה כגון שנשען עליו כו' ע"ש. ועימור פחות משוה פרוטה הוא פלוגתא דת"ק ור"י שם. וההעמדה בפני רוח עימור חשוב הוא ויתנו ג"כ מעות בעד זה ומהני לדברי הכל. ובישן י"ל דעל הסתם לא משכחת לי' שימוש דאוקמיה באפי זיקא. דכשיקחנו ממשכבו להעמידו בפני הרוח הוא מתעורר משינתו וע"כ אמר דזגא דזה אפשר גם בעודו ישן דנשען עליו שם על משכבו השענה קלה שלא יקץ, ובעובר אפשר דמשכחת לי' גם עימור גמור המועיל לדברי הכל ולא צריך דזגא. והרמב"ם שכתב דגם פחות משוה פרוטה דוגא יועיל לא צריך לפרש מציאות העימור בעובר. ומיהו מ"מ קצת חידוש דלא ביאר הרמב"ם הטעם שאמרו על זה בגמ' שאין דרך עימור בעובר במעי אמו. ודרכו להזכיר בכל מקום הטעם המפורש בגמ'

[קלט] ומצאתי בספר דקדוקי סופרים על מס' סנהדרין. מביא משני כת"י ישינים דליתא תחלת הלשון יש דרך כו' או אין כו' וכבילקוט הנ"ל, ועוד מביא מב' כת"י דליכא גם סיום הלשון בסוף דרך כו' או כו' ע"ש [ושם כתב דכן ליתא בפסיקתא זוטרתי. וכבר רמזתי דמהפסיקתא זוטרתי אין ראיה דלא גרס כן בגמ'] ואפשר דכן גירסת הרמב"ם וס"ל גם בעובר אין הטעם משום העימור כלל רק על גוף מכירת עובר מיבעיא ליה אי מיחייב, ועכ"פ בישן מבואר מדבריו דלאו משום העימור הוא כלל. ושוב ראיתי בתורת חיים סנהדרין שם ד"ה גגבי הק' דהול"ל עימרו ישן מהו. וכתב דאי לא גרסינן יש דרך כו' ניחא [וכוון לאמת דיש גירסת ספרים אחרים כן אבל אין זה גירסת רש"י וכמו שכתבתי], והביא אח"כ דברי רמב"ם הנ"ל [מ"ש שם ומשמע מדבריו כו' דנשתמש בו ישן לא קמיבעיא לי' כו' ע"ש. לא ידעתי למה כתב לשון ומשמע והוא מפורש בהדיא בדבריו וכדמייתי בעצמי. וע"ש דייק ג"כ מלשון ועדיין שכתב רמב"ם כמ"ש לעיל אלא שלא ביאר מנא לי' זה] וסיים ובכהאי גוונא דוקא מספקא לן אי הוה דרך עימור בכך כיון דמשגנבו עד שמכרו לא ניער ע"כ, והנה מפרש גם לרמב"ם האיבעיא על העימור אלא דהספק רק כשגנבו ומכרו ישן. ולפי זה י"ל גם ד' רש"י כרמב"ם אבל אין בדבריו שום נתינת טעם כלל בזה. ומאי נ"מ לחשיבות העימור אי גנבו ומכרו ג"כ ישן. ואיפכא י"ל לרש"י הא דנקט גנבו ומכרו ישן די"ל דבניעור פשיטא לגמ' דלא מהני שימוש דזגא עליו ורק בישן דלא משכחת לי' שימוש אחר מיבעיא לי' אי חשיב עימור בכך כיון דאי אפשר בעני אחר, וכמ"ש מרמב"ם דהיינו שישן מתחלת הגניבה עד אחר המכירה דלא משכחת לי' כל אותו זמן גביה שימוש אחר. אבל אם היה ניעור בינתים איזה רגע שהי' יכול אז להתעמר בו עימור גמור לא קמיבעיא לי' דלא מהני האי עומר דזגא. ובזה ג"כ לא קשיא מנפל די"ל רק בישן לא מהני כיון דמ"מ היה יכול לשמש בו שימש גמור כשיניערנו משנתו ובידו להקיצו. ע"כ מיבעיא לי' דלא יועיל האי עימור דזגא אף דהשתא דישן לא משכחת לה בענין אחר. משא"כ בן ח' דאי אפשר כלל שימוש אחר בזה י"ל דלא קא מיבעיא ליה ופשיטא דמהני הך שימוש דזגא

[קמ] אבל לרמב"ם הנ"ל הי' נראה דע"כ צ"ל דמ"ש יש כו' לא קאי אישן וכמו שכתבתי ופליג ארש"י. וכן כתב הרב המגיד (שם הל' ב] שיש שיטה אחרת בשאלה ההוא ע"ש, ונראה דכוון לרש"י. אך הנה לרמב"ם כפי הנראה טעם האיבעיא בישן די"ל דכל דלא ידע הנגנב מהגניבה עד אחר המכירה אין נענש עליו. ואפשר משום דלא הו"ל צערא. ולפי זה לדידיה ודאי קשה למה לי למעט בן ח' הא ודאי לא ידע כלום מתחלתו ועד סופו ואף אחר המכירה לא ידע