אוצר המלך קסט

כזית דהוא מקמי תחלת ברייתו וגמר יצירתו לטמא, ופליג הספרי זוטא אירושלמי. ומה דפסק רמב"ם כותיה ואע"ג דירושלמי מוכיח ממתניתין. ולפ"ד תוס' אר"ש הנ"ל גם תלמודין ס"ל כן אפשר לומר דעתו בזה דס"ל דתלמודין נמי הכי ס"ל. ולא כירושלמי דמ"ש בנזיר שם אלא כדר"י כו' כנזכר לעיל, דלשון אלא משמע דהדר ביה משינויא קמא ומיירי אפי' בדאיכא כזית בשר, וכן לשון הגמ' דחולין דאר"י כן על הקושיא מכזית בשר משמע כן. דאי ר"ל דליכא כזית היל"ל כן ולא למינקט לשון דלא שייך להאי קושיא. וע"כ ס"ל דר"י בא לומר דכשלא נתקשרו בגידין אף דיש בו כזית בשר שפיר אשמועינן דעל המת כולו דוקא מטמא ומגלח עליו בזה ולא על כזית ממנו, ולא אמר על כזית אלא בכזית ממת גדול דהיינו כשנתקשרו בגידין עכ"פ

[צח] וטעמא רבא י"ל בזה על פי התוספתא הנזכר לעיל. דחכמים השיבו לר"א בכזית הפורש מאבר מה"ח בשר תלוי באבר. ואי אפשר שהבשר מטמא והאבר הנשאר טהור. ולראב"ד הנזכר לעיל גם ר"א מצריך טומאה במקצת מיהת בנשאר. ואפי' תימא דר"א לא ס"ל כן. עכ"פ הרי מוכח דחכמים ס"ל סברא זו. ולענין אמה"ח אין נ"מ בזה דלדידן לעולם בשר הפורש טהור אף כשנשאר בשר כראוי דהאבר טמא. אבל י"ל סברא זו לענין בשר הפורש מן המת דכיון דבשר תלוי במת וטומאתו מפני שפירש מהמת ואם המת הנשאר טהור אי אפשר לומר שיהי' הבשר הפורש טמא, ובנפל שלא נתקשרו בגידין אף דיש עליו כזית בשר או קצת יותר אם ניטל ממנו כזית בשר, י"ל דאין בהנשאר טומאה. ואע"פ שעדיין יש כל העצמות. נראה דיש לדייק בזה מגמרא וירושלמי דנזיר הנ"ל דליכא ביה טומאת עצמות. דפריך שם ושם רק מכזית בשר ואבר ומשני בנפל כנ"ל. ואכתי תקשי לי' מרוב בניינו ומניינו דעצמות על כולם לא כ"ש. ומיהו במשנה דנזיר לא נזכר רוב בנין ורוב מנין עצמות כלל. והתוס' [שם נ' א'] סד"ה רבא מספקא להו אי ס"ל לר"י כרבא שם דנזיר מגלח על רוב בנין ורוב מנין ע"ש. ובירושלמי נזיר [שם הלכה ג'] איתא ר' יעקב בר אחא בשם ר' יאשיה רוב בנין ורוב מנין של מת אין הנזיר מגלח. ולא מייתי שם שום חולק על זה. ור' יוחנן הוא המסדר תלמוד ירושלמי ומשמע דס"ל כן. ובקרבן עדה בשיורי קרבן שם ד"ה רוב כתב דנראה מהבבלי דר"י לית לי' דרבא ורמז לתוס'. ולא ידעתי מהיכן נראה לו כן מגמ' דילן ותוס' מספקא להו כנ"ל והרמב"ם [פ"ז מנזירות הל' ב'] ס"ל דלא פליגי וכמ"ש הלח"מ שם ולדידיה קשה מ"ש. ואע"ג דלא נזכר במשנה דשייכו כמ"ש תוס'. מ"מ לא הי"ל לשנות מת דנידוק מינה דוקא מת שלם. אבל רוב בנין ורוב מנין לא. ובלאו ה"נ אפי' תימא דר"י פליג אדרבא ולא קשיא אמשנה דנזיר, מ"מ קשה אמתני' דאהלות דשם גם רבא ס"ל כר"י כמ"ש תוס' סד"ה רבא הנ"ל. דהא שם תני רוב בנינו ורוב מניינו וא"כ מת למה לי. ותוס' שם [מ"ט סוף ע"ב] סוד"ה אלא כתבו דדברי ר"י הוא אמתני' דאהלות. והר"ש שם כתב דמשמע כן בירושלמי. ונראה דר"ל מלשון מטמא שאמרו שם כזית מהמת מטמא אבר מן המת מטמא ולא אמרו מגלח. ולא היה צריך למשמעות דהוא מפורש בירושלמי שם אח"כ אר"מ כו' תרתין שאילתא דהן סבא באהילות להדא מלתא לא שהנזיר מגלח עלי' ועוד מן הדא דא"ר יוחנן הייתי סברה שאין הנפלים תורה כו', וע"ש בפני משה דפירושו דחוק מאוד. וביחוד מ"ש על ועוד מן הדא כו' דר"ל מדאמר ר"י להביא כו' היה סבור דטומאת נפלים דרבנן, לא ידעתי מה קאמר ומהיכן היה סבור מזה כן. ופירוש הקרבן עדה שם תמוה ביותר גם מ"ש בשיורי קרבן שם ד"ה ועוד בפירוש הך ועוד על פי דרכו היא ראיה לסתור ע"ש. ופשוט דר"ל לפי שסידר זה לעיל אהך משנה דנזיר כאלו על זה היו הדברים. ועל זה אמר ר"מ דבאהלות שאל ולהדא מלתא ר"ל דאהלות ולענין טומאה ולא לענין שהנזיר מגלח. ומשום דהכא י"ל כדרבא, ועל זה הביא ראיה שפיר מהדא דאמר ר"י הייתי סבור כו' וכמ"ש בשיורי קרבן דע"כ דלא פסיקא לי' דהכא בנפל. ומשום הכי היה סבור דאינו תורה ואין הנזיר מגלח. ועכ"פ הנה מבואר בירושלמי דבאהלות קיימי. וקשה כנ"ל

[צט] והנה בירושלמי שלפנינו הגירסא בדר"י הנפל שלא קרשו איבריו ע"ש בפי, רק הר"ש שם העתיק הגירסא שלא קשרו ומפרש כמו שלא נתקשרו בגידין דגמרא. ובפני משה שם שלא ראה דברי הר"ש כנזכר לעיל ולא ידע מגירסתו] מפרש גם לא קרשו כן ע"ש. ואין זה במשמע לשון קרשו. והקרבן עדה שם [אע"פ שראה דברי הר"ש וכמו שיתבאר לקמן מדבריו בשיורי קרבן. ומשם מבואר דהי' בעיניו לאחדים עם לא