אוצר המלך קנח

ומ"ש רש"י [נדה מ"ט ב'] סוד"ה מטמא כו' במגע ומשא כדין עצם כשעורה שהרי יש בו עצם, ע"כ אין ר"ל מדין עצם כשעורה ממש. ונידון מזה דבסתם הוי כשעורה. דהרי לשון הגמרא בכורות מ"ה א'] משום עצם כשעורה נגעו בה לשון נגעו בה ולא אמר סתם משום עצם כשעורה מבואר דלאו דין עצם כשעורה ממש הוא. והגם דאין לדייק מזה איפכא דלא תמיד יש עצם כשעורה מדאמר נגעו בה. די"ל דנקטי' משום מגע דאינו אלא גזירה גם כשיש עצם כשעורה כמ"ש התוס' נדה שם סד"ה יש. אבל עכ"פ ע"כ רש"י לא כוון לדין עצם כשעורה ממש. וגם יש לדייק קצת מבכורות שם דאמר ר"פ גזירה אטו נספרת, ואי ס"ד דבסתמא יש עצם כשעורה לא הי"ל לומר בסתם דהוא גזירה דרבנן דהא איכא משא דטמא דאורייתא משום עצם כשעירה. ובפירוש רבינו גרשון מאוה"ג הנדפס מחדש לשם בד"ה ר"פ כתב בדין הוא דאפילו במגע ומשא נמי לא תטמא אלא גזירה כו' ע"ש הנה כתב להדיא דלר"פ גם במשא אינו מטמא אלא משום גזירה. והגם די"ל דכונתו לענין טומאה מתורת אבר, מ"מ מאי נ"מ אי מתורת אבר או מתורת עצם. ע"כ נ"מ כשאין בו כשעורה והרי דמשכחת לה כן. וגם הרמב"ם (שם פ"ב הל"ו] כתב בסתם מטמא במגע ומשא כו' וטומאתה מדברי סופרים כו' גזירה כו' ע"ש. וקאי ע"כ כשאין בעצמו כשעורה. (ושוב ראיתי בספר חפ"י על משניות [ספ"א דאהלות יכין אות נ"ט] כתב דצ"ל דרמב"ם מיירי באצבע של נפל ע"ש. והיה פשוט לו דגם אצבע יתירה לא משכחת לה שלא יהי' בעצמו כשעורה רק בנפל, וליתא דסתימות דבריו לא משמע בנפל], ומזה י"ל ג"כ ראי' דלא כמו שרציתי לומר לעיל מתיך דברי המאירי שעצם פחות מכשעורה כמי שאינו. וגם כשהוא שלם הוי כאבר שאין בו עצם. דאי נימא כן א"כ מ"ש ביש בו צפורן או בנספרת דמטמא משום אבר, היינו ביש בו עצם כשעורה. ועל זה אמר דבאין נספרת משום גזירה ולא הי"ל לומר בסתם דמדינא לא תטמא במשא כיון דמטמא משום עצם כשעורה, וע"כ דתורת אבר הוא אף כשאין בו עצם כשעורה

[פא] וראיתי בהריטב"א [נדה שם רע"ב] ד"ה מטמא במגע ומשא, כתב פירוש מדין עצם כשיש בו כשעורה ע"כ. הנה הוא כתב כשיש דלא תמיד יש. אלא דצ"ע מה דמוקי מ"ש סתם דמטמא דהוא רק כשיש. דסתימות הלשון לא משמע כן. והיה נראה מזה דהוא ס"ל כמ"ש לעיל דאבר שאין בו עצם כשעורה אין בו טומאת אבר. ולכן לא הוצרכו לפרש בזה דאי ליכא עצם כשעורה גם בנספרת טהור. ודלא כפשיטותו דכ"מ הנ"ל בדברי רמב"ם וצריך ישוב, ועכ"פ ודאי משכחת לה אבר שאין בו עצם כשעורה, ואע"ג דרמב"ם כתב סתם. לא הוצרך בזה לפרש' שכבר כתב כאן [בפ"ב דטומאת מת] עצם כשעורה ד"ת כנזכר לעיל, ובהל' נזירות שם כתב דעל עצם כשעורה מגלח, וא"כ ע"כ כשאמר אח"כ שם אאבר דאין מגלח וכאן דאינו דברי תורה, ע"כ בדליכא עצם כשעורה. אבל באמת פשוט דתמיהת הראב"ד בזה הוא מהגמ' וכמ"ש לעיל. ואי ר"ל באבר שאין בעצמו כשעורה. ומפרש פלוגתא דר"י ור"ל בכהאי גוונא וכהמאירי הנ"ל. א"כ מוכח מהגמ' דגם בזה ר"י מטהר לגמרי וכמ"ש המאירי הנ"ל ואיברא דדיוקו מדפריך אר"י מברייתא. כבר יישב הרמב"ם דאינו דברי תורה. וקושית הגמרא רק מהברייתא דיליף מקרא. ועל זה דחי דקרא ביש בו ולעולם טומאה יש בו אלא שאינו ד"ת. אבל י"ל דמ"מ מוכח מהגמ' שם ממה שאמר אי דלית בי' עצם כשעורה מ"ט דר"ל. ולגירסא דילן בדר"י ור"ל עליהן דפליגי ג"כ באמה"ח והיא ג"כ גירסת הרמב"ם וראב"ד כנזכר לעיל, הא דלא פריך מקמי דידע מהברייתא דיליף מקרא לאבמה"ח שאין עליו בשר כראוי גם אאבר מה"ח מ"ט דר"ל צ"ל דהא ידע מהמשנה דכלים ואהלות דמטמא במגע ומשא וכיון דמטמא מגלח. והא דלא פריך א"כ מ"ט דר"י צ"ל דס"ל דבהא פליגי דר"י ס"ל דאין טומאתו ד"ת וע"כ אין נזיר מגלח, ור"ל ס"ל דאף דלא יליף מקרא הוא הלל"מ וס"ל דגם על הלל"מ נזיר מגלח. אבל לפ"ז מה פריך אאבר מה"מ אי קאי אעצם שלם הא גם אמה"מ שאין עליו בשר כראוי שנינו שם דמטמא. וצ"ל כיון דמתני' דשם י"ל דמשום עצם כשעורה הוא דישנו בסתם אברים ומקרא לא ידע אכתי לטמא בזה. מנ"ל לחדש הלל"מ לטמא ובאבר מה"ח דתנן תנן. וא"כ מאחר דהגמרא פריך בפשיטות מ"ט דר"ל ואי לא רבי' קרא אין לטמאו. ממילא לר"י דקרא בעצם כשעורה אין לטמא בליכא עצם כשעורה

[פב] ומיהו כל זה לפ"ד הכ"מ שהבין בפשיטות דרמב"ם קאי בעצם שלם, ובאמת דברי הרמב"ם סובבים על דין טומאת אמה"ח ואבר מן המת שביאר שם מקודם, ולפני זה שם