אוצר המלך קנז

שכתב סתם דאבר ע"כ כונתו רק אאבר מה"מ דבאמה"ח לא שייך טומאת עצם כשעורה. ולדידיה אי אפשר לומר דס"ל דר"י מודה באמה"ח דנזיר מגלח או דפליג גם על טומאת אמה"ח. שהרי הרמב"ם שם ובפרק ז' מהל' נזירות [סוף הל' ו' והל' ז"ן כתב דאאבר מה"ח אין נזיר מגלח אע"פ שטמא טומאת שבעה ע"ש. והראב"ד שתיק לי' כאן ושם ולא פליג לא לענין נזיר ולא לענין טומאה. והי' אפשר לומר מה דלא הזכיר בדבריו כאן מאמה"ח דבזה מודה לרמב"ם דאינו ד"ת. והגם דרמב"ם השוה מדותיו באמה"ח ואמה"מ דתרווייהו לאו דרשות גמורות. ולראב"ד הא דאבר מה"מ דרשא גמורה. י"ל גם היא השוה מדותיו וכמ"ש לעיל להמפרש נזיר שהברייתא כר"נ. אבל באמת אין צורך לזה והראב"ד פליג בכולהו. ומטעמו שכתב שם אח"כ דבנזיר כי ימות עליו מת כתיב ונזכר לעיל, ואבר שיש עליו בשר כראוי הוא כמת שלם דמטמא באוהל. אבל כשאין עליו בשר כראוי דאין מטמא באוהל לא דמי למת. וע"כ אין נזיר מגלח אף דטומאתו מן התורה. ולכן לא הוצרך להזכיר אבר מה"ח. וכמו שלא הזכיר בדבריו שם ג"כ אהילו דרובע עצמות ודרביעית דם. אף דהני נלמד ממה שכתב אח"כ דחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו שם. משום דהני ג"כ מטמאים באוהל כמת הוצרך לפרש. דמ"מ לא דמי למת שלם אלא חצי קב וחצי לוג. אבל זה דאין מטמא באוהל הרי דאינו כמת שלם. ובעצם כשעורה דג"כ מטמא רק במגע ומשא. איכא הלל"מ לדידיה בנזיר דמגלח מהאי טעמא וכמ"ש לעיל. והכא ליכא הלל"מ. והא דפריך אדר"י מאמה"מ דרבייה רחמנא לטומאה. (וזה קשה גם לתוס' והרא"ש, דהמאירי לשיטתו שכתב שם [בסופ"ז דנזיר] סוד"ה וכן. דמפרש עצם כשעורה הלכה היינו שטומאתו הלכה ולא כתיב בהדיא ע"ש. וכל דמטמא אפי' אי רק מהלכה ושאין מטמא באוהל הנזיר מגלח ולא צריך לזה הלכה. אבל להתוס' הנזכר לעיל וכן הוא בפירוש הרא"ש נזיר הנדפס מחדש [נ"ז ריש ע"א]. דההללל"מ בעצם כשעורה דנזיר מגלח דלא נמעט מלא יבוא את שאין מטמא באוהל. א"כ מאי פריך לר"י באבר מה"מ והא לא רבייה קרא אלא למגע ומשא ולא באוהל. וע"כ אין נזיר מגלח דהא שם ליכא הלל"מ לגלח. ואפשר דס"ל דהקושיא הוא משום דבהאי קרא כתיב בעצם או בחלל או במת. וי"ל דהוקשו חלל ומת דהם אמה"ח ואמה"מ שאין עליהם בשר כראוי לעצם. וילפינן מעצם שיהי' הנזיר מגלח וס"ל דהיקש ילפינן מהלכה ועי' ס' באר יעקב בכללי הסוגיות שבסופו כלל כ"ב בזה] י"ל שאני אבר מה"מ דיליף בברייתא שם מאו במת והרי דתורה קראתו מת. וא"כ שפיר הוא בכלל ימות עליו מת להיות נזיר מגלח ג"כ ופריך שפיר מזה, משא"כ אבמה"ח דילפינן מבחלל דלא קרייה מת. אך לפ"ז קשה לר"י דמוקי האי במת לעצם כשעורה במשא, וכיון דקרא קרייה מת ידעינן מקרא דנזיר מגלח ואין צורך להלכה וניליף מזה ק"ו לרביעית דם למשא מיהת, וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל לראב"ד דהך ברייתא כרע"ק ורבנן לא ס"ל באמת הך דרשא דבמת על זה כלל, ושפיר כתב ראב"ד דמשא הלמ"מ

[פ] ועיין שם בכ"מ כתב לתרץ קושית הראב"ד הנ"ל ארמב"ם שכבר ימצא אבר שאין עליו בשר כראוי שעצם שלו לא יהא בו כשעורה כגון שהוא מנפל קטן כי' ע"כ. והנה הוא לא הביא כלל הסוגיא דנזיר בזה [ועי' בכ"מ [פ"ז מנזירות הל"ו] במקור הך דינא דאבר שאין עליו בשר כראוי. לא הזכיר הגמ' דנזיר שהוא פלוגתא דר"ל ור"י ודהלכה כר"י, רק כתב מדנפשיה דיוקא דר"י מרישא דמתני' שאיתא בגמרא שם ע"ש והוא פלא וזר לחשוד למאורן של ישראל שנעלם ממנו סוגיא דגמרא במקומו בעידנא דעסיק בה. ובודאי יש בזה חיסור לשון והשמטת דברים בדפוס). וכפי הנראה הבין דפשיטותו דראב"ד שכתב היינו עצם כשעורה הוא מסברא. דממ"נ אם העצם שלם דבכהאי גוונא יש בו תורת אבר למגע ומשא באמה"ח. הרי סתם עצם כל אבר יש בו יותר משעורה, וא"כ באבר מה"מ מטמא בלאו הכי משום עצם כשעורה דנזיר מגלח. ואי חסר העצם הרי באבר מה"ח טהור בזה לגמרי דאין עליו תורת אבר כלל גם למגע ומשא. ועצם כשעורה כל טומאתו באבר מה"מ משום העצם ובעינן כשעורה. וע"כ אמר דהיינו עצם כשעורה, ועל זה תירץ דמ"ש לעיל עצם שלם דאינו כשעורה, אבל אין נראה כלל שהראב"ד יכתוב על הרמב"ם שטעה בשביל שסתם עצם אבר הוא כשעורה. ומלבד מ"ש הכ"מ בנפל קשה דמי לא משכחת לה ננס קטן באבריו ביותר. ובבכורות [מ"ה ב'] איתא שלא יצא מהם אצבע. פירש הערוך ולד קטן כאצבע. ותו הרי אצבע יתירה עם צפורן או שנספרת על גבי היד חשוב אבר. והיתר ודאי יוכל להיות קטן ביותר