אוצר המלך קנ

אין מגלח דהאי קרא באוהל כתיב כמ"ש שם על פני השדה זה המאהיל כו'. ע"כ אמר דהוא אסמכתא ועל הללמ"מ אינו מגלח. ובעצם כשעורה דלהתוס' ילפינן מקראי הוצרכו לומר [שם נ"ז רע"א] טעם דצריך הל"מ לגלח משום דס"ד למעט מלא יבוא וכוונו בזה לדרשת הגמ' [שם מ"ח א'] בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר. אבל שם אמר זה אקרא דנפש מת דלא נימא נפש בהמה בכלל ע"ש. והרי בקרא דבתריה כתיב לאביו וגו' לא יטמא ולשון יטמא כלל כל טומאות גם מגע ומשא. [ובספר גור אריה ממהר"ל פראג פ' אמור ד"ה נפשית מת כתב לדחות תירוץ הרא"ם שם על קושית התוס' [סנהדרין ד' א'] הנזכר לעיל שכוונתי לזה מדנפשי, דהא שם אתקיש מגע לאוהל דכתיב לא יבוא ולאביו כו' לא יטמא ע"ש. והנה הוסיף היקש דגם לא יבוא ר"ל גם מגע בקרא דהתם והכי נמי בקרא דהכא בנזיר. ומיהו היקש זה לא ידעתי מנא לי', וקרא קמא בנפש הוא הדם ואידך בשאר טומאת מת דלא כתיב שם נפש. ואימא מדשינה וכתב בנפשות לא יבוא לומר דבזה אין מטמא אלא באוהל. ואין כדאי לדחות מפני זה תירוץ הנ"ל, ומה שכתב עוד לדחות דנילף ק"ו מעצם כשעורה ע"ש. הנה בזה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' הנ"ל דלרש"י ורמב"ם טומאתו הלכה ואין דנין ק"ו מינה והיל"ל טפי ק"ו מנבילה ושרץ. אבל גם זה אינו דיחוי כלל דהרי קיי"ל מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא], וע"כ הא דצריך הלל"מ לגלח על עצם כשעורה משום דעיקר טומאתו רק הלל"מ. וע"כ הוה אמינא שלא לגלח. ומשום הכי מייתי רש"י חולין הנ"ל מהא דנזיר דגוף הטומאה הלל"מ. אף דשם קאי לענין גילוח הנזיר רק דמזה מוכח דגם טומאתו הלל"מ דאם הוא מקרא לא צריך הלל"מ לנזיר דמגלח ולהראב"ד [שם בפ"ג מטו"מ] ג"כ ב' הללמ"מ הם אלא שחלוקים. שכתב דבמגע מטמא מקרא ובמשא דמטמא הלכתא הוא שהנזיר כו' (נראה לי דצ"ל והנזיר ע"ש]. ולפי דעתו במגע ע"כ הא דמגלח הוא הלל"מ דאי לאו הכי ניליף לרביעית דם בק"ו למגע מיהת, וטעמו כמ"ש שם אח"כ דבנזיר מחצי לוג דם וחצי קב עצמות כמת שלם ולא רובע וכ"ש עצם כשעורה וצריך להלל"מ ומהאי טעמא, ואף גם במשא נמי אף דטומאתו לפי דעתו הלל"מ מ"מ גם גילוחו הלל"מ דהוא פליג ארמב"ם. וס"ל דגם הלל"מ חשוב דברי תורה מ"מ אצטריך הכא הללמ"מ מטעם הנ"ל. וכן כתב שם אח"כ על מגע ומשא כו' אין דנין מעצם כשעורה שהוא הלכה בנזיר ע"ש, הנה כתב אתרווייהו דהוא הלכה בנזיר. ולפי דעתו גם רובע עצמות במגע ומשא דמגלח בנזיר היא מהלל"מ ובכלל הלכה דעצם כשעורה, והתוס' דס"ל דגם משא מקרא. כוונו למ"ש [בנזיר נ"ד א'] אברייתא דבמת זה אבר מן המת לר"י הוא בדאית ביה עצם כשעורה ואם אינו ענין למגע תנהו ענין למשא ע"ש. וקיי"ל כר"י לגבי ר"ל

אבל התוס' נזיר שם ד"ה אלא. הניחו בקושיא לר"י דהול"ל במת זה עצם כשעורה ע"ש. וי"ל דבאמת קרא דכתיב במת דדרשינן אבר לא קאי אעצם דמת ולא משמע עצם אלא אבר ממת. ומהאי קרא לא שמעינן טומאת משא אלא על אבר שיש בו עצם וטומאת משא דעצם כשעורה הוא הללמ"מ. ואע"ג דגם כשעורה מגלח וחייב על ביאת מקדש וא"כ לאיזה ענין אמר הכתוב זה רק באבר. י"ל דהנה רע"ק דדן ק"ו מעצם כשעורה לרביעית דם דמגלח, אף דר"א ור"י רבותיו דחו דבריו. משמע דהוא נשאר בדעתו מהברייתא [שם נ"ב סוע"א] ששה דברים שרע"ק מטמא כו' יעו"ש. ובתוס' ד"ה ת"ש הוכיחו מדלא אמר רובע עצמות דהתם לענין תגלחת נזיר איירי ע"ש. והוא מבואר ג"כ בגמ' [שם רע"ב] דאמר ואיבעית אימא כי קתני היכי דנזיר מגלח על אהילו ע"ש. ומ"ש תוס' להוכיח מהברייתא עצמה. היינו לתת טעם לדברי הגמ' גופיה דנקט גילוח נזיר. והי"ל היכי דמטמא באוהל לאפוקי עצם כו' דברייתא מטומאה מיירי ולא נזכר גילוח נזיר כלל. וע"כ משום דמוכח מהברייתא דלענין נזיר נשנית מהא דנקט חצי קב עצמות. והרי שם בכלל הששה דברים הוא רביעית דם. והרי דס"ל דעל רביעית דם מגלח. וכן הוא בתוס' (שם סוע"א] ד"ה שבא [וריש ע"ב] סוד"ה ואיבע"א גם לאינך שינויי דבגמ' שם ע"ש. והמפרש המיוחס לרש"י [שם ב'] ד"ה ואיבע"א כתב וא"ת רביעית דם כו' לרע"ק מיטמא נזיר באהילו כו' ע"ש. ומ"ש לשון מיטמא ולא מגלח. משום דברייתא נמי טומאה קתני וקאי אנזיר דמיטמא לענין גילוח נקט לשון הברייתא. ומ"ש אהילו ר"ל וכ"ש מגע ומשא דיליף במתני' מק"ו. וכן בתוס' ד"ה שבא הנ"ל הביאו מרע"ק דמתני' ותנא דתני סתמא בכל טומאות שבו קאמר. ורש"י נקט אהילו דבזה מיירי הכא להך לישנא לאפוקי עצם אבל ודאי גם