אוצר המלך קמט

עליו, משא"כ בהלל"מ גמור ע"ש, ועי' רמב"ם [פי"ב משבת סוף הל' ח' והל' ט"ו] ע"ש. וברור דלחילוק זה כוון ג"כ הרמב"ם בעצם כשעורה. ומה שכתב הכ"מ הנ"ל בהלל"מ. סותר דברי עצמו בריש הל' אישות הנ"ל, ומ"ש מהקדמת פי' המשנה. לא נמצא שם דבר זה. וכפי הנראה הוא למד כן משם מסברתו ממה שאיתא שם דכל דברים הנדרשים מי"ג מדות ואין גוף הדבר מקובל יפול בו מחלוקת משא"כ בהלל"מ יעו"ש, ומזה הוא סובר דע"כ נקרא דברי תורה דכל דרשות י"ג מדות הוא מה שחידשו סופרים לדרוש כן דע"כ יפול מחלוקת משא"כ הלל"מ שמקובל כן לא שייך לקרותו דברי סופרים. אבל הוא נגד דבריו בפי' המשנה ובתשובה הנ"ל

[סז] ובגוף הדבר מה שכתב שטומאתו הלכה, ציין הכ"מ לנזיר וחולין [קכ"ו ב'] ועירובין [ד' א'] ע"ש. ובעירובין שם הוא לענין שיעורין הלל"מ, ועל השיעור כשעורה אמרו שם דקרא אסמכתא והוא הלל"מ ע"ש. ואי כונת הרמב"ם רק על השיעור דהוא הלל"מ. פשיטא שהוא דברי תורה גמור כיון דגוף טומאתו ד"ת וככל שיעורי האיסורין דתורה סמכה אהלל"מ כנ"ל. ולא היה צריך הרמב"ם לפרש זה. [ושם הל' ב' לענין כזית מהמת. כתב אע"פ שהשיעורין הלל"מ אמרו חכמים תחלת ברייתו כו' ע"ש. משמע דגם זה משיעורין דהלל"מ רק שנותן טעם לההלל"מ וכמ"ש בפירוש המשנה ג"כ טעם זה על רביעית דם כנזכר לעיל, ולא כתב שם לבאר דהוא מד"ת ולא מדברי סופרים כמ"ש כאן. אבל באמת לשון הרמב"ם שכתב דטומאתו הלכה ולא כתב ששיעור הלכה. מבואר דעל גוף הטומאה קאי ולא על השיעור וא"כ הא דעירובין אינו ענין לזה כלל. ועי' בחידושי הרשב"א (שבת קל"א ב'] סוף ד"ה עצם, ומ"ש מחולין שם איתא בגמרא גוף הדין אבל לא נזכר כלל אם הוא ד"ת או הלל"מ. רק רש"י שם ד"ה עצם כתב הלכה למ"מ דמגע ומשא אית לי' כו' כדאיתא [בנזיר נ"ד א'] עצם כשעורה הלכה ע"כ. והתוס' שם ד"ה עצם דחו דבריו דמקראי ילפינן לה ובנזיר נ"ד א'] וההלכה הוא רק מה שהנזיר מגלח ע"ש. ודברי רש"י כהרמב"ם. אבל אין רמז מזה בגמ' שם כלל ולא היל"ל אלא מנזיר. וגם שם לא נתפרש מהגמ' על מה היתה ההלכה. ובתוס' שם ריש ד"ה עצם מפרש ג"כ אגילוח ע"ש. וכן בהמפרש לנזיר שם המכונה בשם רש"י בריש ד"ה איבעיא ובד"ה ת"ש ע"ש. אבל בפירוש המשנה לרמב"ם שם [סוף פרק ז'] כתב ועצם כשעורה לא בא לשון מבואר בתורה בטומאתו כמ"ש באהלות אבל הוא הלכה ע"כ, וזהו כדבריו בחבוניו כאן דאע"ג דמפורש בכתוב כל הנוגע בעצם, ולהלן יתבאר זה (ועיין בתשובת חו"י (סי' קכ"ב אות נ"ב] כתב עצם כשעורה שהנזיר מגלח צ"ע שלא כתבו רמב"ם פרק ז' מנזירות שהוא הלל"מ ע"ש. ונגרר בפשיטות אחר התוס' דההלכה בגילוח הנזיר. ואלו ראה דבריו בפיה"מ הי' יודע לחפש זה בהל' טו"מ והיה מוצאו]. ומלשון הגמ' דשבת [קל"ב א'] עצם כשעורה מטמא הלכה. משמע כרש"י ורמב"ם. אבל בגליון גמרא שלי כתבתי למחוק תיבת מטמא עפ"י דברי תוס' חולין ונזיר הנ"ל. וגם ברש"י שם ריש ד"ה עקיבא ובפירוש רבינו חננאל הנדפס מחדש] ובפסחים ובנזיר ליתא, וחידוש על מגיהי הש"ס שלא הרגישו להגיה זה, [ועתה ראיתי בספר דקדוקי סופרים מביא גם מב' ספרי כת"י דליתא זה]. וברש"י שם ובפסחים [פ"א ב'] ד"ה ומי כתב על זה שהנזיר מגלח הלל"מ ע"ש, וצ"ל דאינו סותר למה שכתב בחולין רק דשם דקאי בנזיר נקט נזיר דכיון דטומאתו הלל"מ ממילא גם גילוח נזיר ע"ז הללמ"מ וקצת כעין זה בנזיר [נ"ג סוע"א] למעוטי עצם כשעורה דעל אהילו לא ע"ש אע"ג דבאוהל אין מטמא כלל משום דקאי בנזיר אשמעינן דאין מגלח]

[סח] ואפשר לומר עוד דס"ל באמת דיש עוד הללמ"מ ביחוד על גילוח נזיר, כמשמעות פשט הלשון אין דנין ק"ו מהלכה דדין הק"ו הוא לענין הגילוח ולא לענין הטומאה, ועל זה אמר דאין דנין מהלכה משמע דההלכה ג"כ על הגילוח דלדידי' טומאתן הלל"מ על טומאה דהלל"מ אין לגלח. וכמו שכתבתי לעיל לרמב"ם ברביעית דם. וכן הוא לתוס' ברובע עצמות שכתבו ([שם נ"ג ב'] ד"ה חרב וד"ה או בעצם דהלל"מ הוא וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש, ואין כונתם בזה משום דקרא משמע בעצם הדומה לאדם. וכמ"ש רמב"ם שם [בפרק ב' הל' ח'] ובפירוש המשנה [סוף פרק א' דאהלות] ופרק ב' [סוף משנה א'] וריש [משנה ג'] ע"ש. דא"כ הי' להם לפרש זה דקרא לדבר אחר, ודמשום הכי צ"ל דזהו אסמכתא והם כתבו זה סתם ובפשיטות. ע"כ כונתם בזה האי דתנן שם ([נ"ד סוף ע"א] דאאוהל רובע עצמות אין מגלח, ואי טומאתו ילפינן מהאי קרא אמאי