אוצר המלך קמז

שהוא ב' פעמים שיעור שהנפש תלוי. ושיעור זה הוא המפורש בתורה ואינו הלל"מ כלל. ובהכי הוי טומאה גמורה דאורייתא למלקות ולקרבן ולכרת ולגילוח נזיר. ורק לענין דין הטומאה ולתרומה וקדשים ההלכה למ"מ דסגי ברביעית. והא דלא משני בסנהדרין שם לרבנן כן. י"ל דבעי לשנויי גם למקצת זקנים הראשונים (בנזיר נ"ג א'] דרביעית דם לכל. ועכ"פ משמע מגמרא הנ"ל דגוף טומאת רביעית דם הלל"מ ולא דמי לכל שיעורין הלל"מ. דכיון דגוף האיסור מפורש בתורה אע"פ שהשיעור הלל"מ. אין זה נחשב הלל"מ כלל לומר על זה אין דנין מהלכה, ומשום הכי הוצרכו תוס' ורא"ש הנ"ל לומר דמנפשות לא משמע כן. ואין לומר דכונתם רק דלא נימא דלשון נפש משמע רביעית שהנפש תלוי ואינו הלל"מ. דזה אינו דעל זה היה להם לומר כמ"ש לעיל, דאפשר לומר דבעינן שלא ישאר מדם הנפש כלל. או עכ"פ שלא ישאר בו כדי חיות נפשו שהוא רביעית. ולא לחדש דיוק מלשון נפשות דכתיב בכהן גדול דמקרא דנזיר גופי' נמי לא ידעינן שיעורא. וכ"ש לפי מ"ש לעיל בד' תוס' דלרע"ק לא שייך זה. אבל פשוט דכונתם דאין זה ככל שיעורין הלל"מ דלא שייך לקרותו הלכה כלל. דזה ד"ת גמור דתורה לא פירשה שיעור בשום דבר. וע"כ סמכה בזה על ההלכה למ"מ וסוקלין בשיעור גרוגרות דשבת וכדומה, ולא שייך על זה אין עונשין מהלל"מ כלל וה"נ לענין ק"ו מהלכה ועל זה כתבו דהכא אדרבא מקרא משמע שיעור אחר כנ"ל דב' נפשות במת אחד ע"כ ר"ל ב' רביעית וההלכה למ"מ סותרת הכתוב והוא על דרך שאיתא בסוטה ט"ז א'] הלכה עוקרת מקרא. ואף דלא חשבי' התם. י"ל משום דבתר דגלי הלל"מ מפרשינן הכתוב בענין אחר כנ"ל מגמרא דסנהדרין. אבל מ"מ אינו כשאר שיעורין דתורה סמכה על ההלכה למ"מ. אבל הכא הוה אמינא דקרא מפרש השיעור ולא סמכה אההלכה למ"מ, וההלל"מ באה ללמדינו לפרש הכ' בענין אחר. ע"כ קרי לה הלכה. כן נראה בכונתם

[סד] ולהרמב"ם ניחא טפי, ואפי' נימא גם לפי דעתו דב' השיעורין הלל"מ. השיעור דלפרש קראי הוא בחצי לוג, וזה השיעור הוא בכלל כל השיעורין הלכה למ"מ. שעיקר הדבר מן התורה ושיעורו הלל"מ ורביעית עיקר טומאתו הלל"מ. ומ"ש רמב"ם [בפרק ב] הנזכר לעיל שיעור רביעית אקרא דבנפש אדם שם קאי לענין גוף הטומאה. וסמך על מה שכתב [בפרק ג]. ומה שכתב בפירוש המשנה הנ"ל ארביעית דהוא בכלל השיעורים הלל"מ שם מענין הטומאה מייתי משיעור זה הלל"מ לענין הטומאה, ונראה דמגמרא דשם מוכח כרמב"ם. ולא כמ"ש להתוס' דעיקר טומאת דם שבתורה ברביעית ורק לנזיר [ביאת מקדש] הלל"מ בחצי לוג, דא"כ איך רצו לדון בזה מק"ו דיגלח ולסתור ההלכה. ומה צורך בזה לכללא דאין דנין ק"ו מהלכה. ובלשון המשנה [שם נ"ו סוף ע"ב] דא"ל סתם אין דנין כאן מק"ו כו' כך אמרו הלכה, אפשר לומר דאין ה"נ דהכי קאמר לו דכך אמרו הלל"מ ואין לדון ק"ו לסתור הלל"מ. אבל בגמ' שם מפורש דא"ל רק משום דעצם כשעורה הלכה ואין דנין כו' ולא משום דהכי גמירי שלא לגלח, ואין לומר דרע"ק שרצה לדון ק"ו הי' מסתפק בגוף ההלכה למ"מ, שהרי מקצת זקנים הראשונים היו חולקים על זה ורצה להכריע כדבריהם מכח הק"ו או להעמיד ההלכה רק באוהל ולא במגע ומשא. דזה אינו דמה הוכחה מזה שלא הי' הלל"מ כיון דנגד הלל"מ אין סתירה מק"ו. רק אי ליכא הלל"מ אז יש לדון ק"ו והרי הם אומרים דיש הלכה. ואי בא להכריע מסברא דלא תהי' הלכה נגד ק"ו דהוא מלתא דסברא. על זה לא היל"ל מהכלל דאין דנין ק"ו רק היל"ל דאין לדון על הלל"מ דהוא הלכתא בלא טעמא מסברא. ובלאו ה"נ כיון דבאמת הם קיבלו הלל"מ והם אמרו מפי השמועה מחגי זכרי' מלאכי כמ"ש [שם נ"ג א']. למה לי להא דאין דנין כלל. ומכ"ש האיבעיא דבגמ' מקמי דידע מהברייתא דהם השיבו משום דאין דנין מהלכה. מנ"ל להזכיר זה כלל ולא לפרש מתני' כפשוטה דא"ל כך הלכה ואי אפשר לסתור ההלכה מק"ו. ואולי י"ל דס"ל דבאמת לא הי' ההלכה אלא באוהל דרביעית דם. אבל מגע ומשא אמעיט מקרא דלא יבוא. וכמ"ש תוס' דמהאי טעמא אצטריך הלכה לעצם כשעורה שיגלח על מגע ומשא. וברביעית דם ליכא הלכה במגע ומשא. [ושוב ראיתי בתיו"ט שם וסוף פרק ז'] שכתב כן דההלכה על חצי לוג הי' רק באוהל, ועי' עוד שם דלרש"י רע"ק לית לי' הלכה כלל. אבל לדעתי כל זה לא יועיל באמת ליישב הסוגיא וכמו שכתבתי. ועל זה חמר רע"ק שפר לדון ק"ו מעצם כשעורה והוצרכו להשיב דאין דנין כו'. אבל גם זה אינו דאי על מגע ומשא דרביעית דם לא הי' הלכה כלל מנ"ל דעל