אוצר המלך קכו

וכתב הר"ש שם (בפרק ח' משנה ב' דצ"ל דבסככות ופרעות דוקא גזור רבנן ולא בשאר דוכתי ע"ש, ויש לומר כיון דהחמירו בסככות ופרעות טפי להביא טומאה מבבית שנסדק, החמירו בה נמי טפי מההוא דהתם להוציא טומאה. אבל אין בזה טעם כלל. ובדברי מהר"מ מרוטענבערג שם [בריש פרק י"א] מובא בת י"ט שם ד"ה בה"א שכתב זה לשונו, דאין יכולה לקבל מעזיבה בינונית דאי יכול לקבל אפי' סככות ופרעות כו' מביאין כו' ע"ש, מבואר דפשיטא ליה דהתם חמור מסככות ופרעות וס"ל דגם בפחות מעובי החוט אין יכול לקבל מעזיבה. דאי אפשר לומר דכהדדי נינהו ואידי ואידי חד שיעורא, דא"כ מ"ש דנקט בכל חד שיעור אחר וע"כ דאינו שיעור אחד ובסככות ופרעות הקלו, והגם דאהגר"א אין להקשות מדברי הראשונים דדרכו לתפוס דרך לעצמו. אבל בהא ודאי דברי מהר"מ ברורים. דהתם הא דחמיר להוציא דדרך טומאה לצאת משמע דהוא מדאורי' והלל"מ. ואיכא נמי התם מ"ד דבעינן טפח או ד' טפחים. והכא מדאורייתא בכ"ש מפסיק ולא מסתבר כלל דחכמים החמירו בזה טפי מדהתם. ואפשר לומר לפ"מ שכתב מהר"מ שם אח"כ או שמא התוספתא אתיא כר"מ דבעי לקבל מעזיבה רכה ע"כ, ור"ל דאי נימא דלקבל מעזיבה בינונית הוא טפי ממלא החוט ובשיעורא דחוט יכול לקבל מעזיבה בינונית צ"ל דתוספתא דהתם כר"מ. ולפי זה צ"ל דלרבנן אין ה"נ גם שם השיעור שאין יכול לקבל מעזיבה בינונית ולא בחוט. ולפי זה י"ל גם לר"י דתוספתא דהכא לדידיה השיעור דהתם ג"כ בטפי ממלא החוט להפסיק וכחוט מוציא טומאה

[כה] ומיהו בלאו הכי אין נראה לפי גירסא זו לומר דגם בשוין השיעור כן ודפליג אדלעיל. דא"כ לא הי"ל לומר דבריו אשאין שוין דוקא כיון דהדין שוה בשניהם, והו"ל לומר עיקר השיעור אדקאי ביה בשוין ולומר דאפילו באין שוין. ורק לגירסא דילן דאין השיעור שוה דבזה להר"ש אפי' ודאי נוטה קצת או עכ"פ כשאין מכוין כנ"ל מפסיק. שפיר הוצרך לאשמעינן בשאין שוין דאי אפשר לכלול שניהם יחד דהרי אין השיעור שוה רק דבהא שוה דבנוגע מפסיק אבל לדידי' אי גם בשוין כן הרי השיעור שוה ממש. ואף דאפשר לומר דמ"ש שאין מכוון אין הפירוש בדבריו לענין דמרוחקים, דזה לא צריך לאמרו כיון דקאי על דברי ת"ק דהוא כמובדלות. רק יש לפרש כמו שכתבתי לעיל דר"ל שאינן עומדות בשוה רק אחת למעלה ואחת למטה, ודגם בזה מביא כ"ש בשוין. וא"כ נימא דשפיר עיקרו אשוין דרישא קאי רק מסיים דאף באין שוין כן אך באמת זה אינו דגם תחלת הלשון לצד זה לצד אחר מבואר דאאין שוין קאי וכמו שכתבתי לעיל, ואי קאי אשוין וכמ"ש הי"ל לומר בקיצור אם החוט עובר ונוגע אע"פ כו' ול"ל אריכות הלשון דרישא אי בא לומר הדין אתרוייהו. וע"כ דקאי רק אשאין שוין וע"כ דאין שיעורן שוה וצ"ל לפי דבריו דבשוין דאפשר במעזיבה גם ר"י מודה דמשערין במעזיבה. ורק בשאין שוין דאי אפשר במעזיבה לת"ק אינו מביא, ועל זה פליג ר"י ואמר דגם בזה משערין בחוט ולא אמרינן בזה ג"כ לשער בקבלת מעזיבה אלו היו שוין. ואי נימא דגם בטפי מעובי החוט יכול לקבל מעזיבה צ"ל דהכא דאין שוין הקילו דאפי' יכול לקבל מעזיבה כל שהוא יותר ממלא החוט מפסוק, וגם אי נימא דכהדדי נינהו ובטפי מחוט אין יכול לקבל מעזיבה ובכמלא חוט יכול לקבל מעזיבה, אפשר לומר דהכא דאי אפשר לשער בפועל רק דרך אומד אם יהיו שוין ניחא לי' למיהב שיעור דחוט דיוכל לשער בפועל ואין צריך אומד. ומיהו מלבד דזה דחוק ורחוק לומר דשיעור קבלת מעזיבה מצומצם בשוה לשיעור מלא החוט. בלאו הכי נמי אי נימא כן גם בשוים הי' לו לשער טפי במלא החוט דהוא קל לשער טפי מבמעזיבה. דלשער בפועל ולא באומר צריך לנסות להניח מעזיבה על גביו ואינו דבר קל. ועכ"פ ע"כ צ"ל לפי זה דבמלא החוט יכול לקבל מעזיבה. וצ"ל לפי זה בהא דבית שנסדק כתירוץ ב' דמהר"מ הנזכר לעיל, דתוספתא דהתם כר"מ ומעזיבה רכה אין יכול לקבל גם בפחות מעובי חוט ור"י הוא מכלל חכמים דר"מ דמשערי בבינונית

[כו] והנה מצינו בתוספתא שם אח"כ [בפרק ט הל' ה] גבי חבילי המטה וסרוגי החלונות איתא ר' יהודה אומר אם יכולין לקבל מעזיבה הבינונית אין חוצצין. ומשמע דקאי ארישא דאמר ר' יוסי שם דחוצצין את הבית והעליה ר"ל ביניהם] כו', ולא חילק בשיעור הנקבים דס"ל דכל שאין בנקב פותח טפח חוצץ. וכמ"ש רש"י חולין קכ"ה ב] ד"ה חוצצין. ע"ש ובר"ש שם ובפרק ח' סוף משנה ב] ע"ש, וע"ז פליג ר'