אוצר המלך קכה

שיעבור החוט ביניהם גם כשאין רוחב האויר כ"כ שיהי' נוטה קצת, דאם עומדים בשוה ואין באויר שביניהם כעובי החוט, אי אפשר לחוט לעבור כלל ביניהם

[כג] וי"ל מזה למדו ראב"ד ורמב"ן הנ"ל לסככות דאמר ר"י שם רואין כו' דהוא ג"כ אפילו יש אויר מעט מפסיק. ולהר"ש הנזכר לעיל דשם בעינן שיהיו נוגעין ממש אלו הי' בשוה, צ"ל דשאני התם בענפי אילן דאי אפשר להשוותם כלל אבל הכא בקוצים דאפשר להשוותן על ידי כבישת אבנים שיעמדו בשוה בזה הקלו אפי' לא כבשום בהפסק אויר, ולפי זה הי' אפשר לפרש גם רישא דדברי ר"מ וחכמים כשאין שוים. ומ"מ שיערו בקבלת מעזיבה לכשישוום על ידי כבישת אבנים. אלא דלא משמע לשון הברייתא הכי ואהתריפו קאי דהר"ש מפרש שם כהראב"ד שלמד שם מזה דבאוהל שלם אין צריך לקבל מעזיבה. אבל מובדלות בעינן יכול לקבל מעזיבה, ומלשון התוספתא ר"י אומר ולא אמר ר"י. משמע דבא לחלוק וגם בשוין ס"ל דאין משערין במעזיבה רק בחוט. והאי חוט סתם דקאמר וקרי לי' החוט בה' הידועה, ודאי דר"ל חוט המשקולת הידוע לבנאים ועושי גדרים שהיה שיעורו ידוע להם. ומצינו ששיערו בו לענין הפסק אויר בתוספתא שם ריש פרק י"ב] והובא בהר"ש שם וריש פרק י"א] בבית שנסדק להוציא הטומאה יעו"ש אלא דהתם שיעורו כעוביו דוקא והכא אפי' בפחות דסגי כשנוטה כנ"ל, ומיהו אי אפי' ודאי דנוטה קאמר כדברי הר"ש הנ"ל לא ידעי' שיעורא כלל, דכשאחת למעלה ואחת למטה אפי' יגעו זה בזה אם היו עומדים בשוה יוכל החוט לעבור שם וליגע בתחתון בנטי' ואיזה שיעור יש בזה. וצריך לדחוק לפ"ד דר"ל נטי' משהו דוקא דרק אין מכוון ממש אחת, ובתוספתא שלפנינו הגי' שאין מכוין וכנ"ל, ולפי זה יש לפרש דאגברא קאי שאינו מכוין ומדקדק לראות שיעמוד ביושר ממש להיות ההפסק כעובי החוט בבירור וצמצום. ור"ל רק דאין צורך לדקדק כל כך. כיון דעיקרו דרבנן דמן התורה אפי' אויר כ"ש מפסיק כמו שכתב הר"ש שם לא החמירו כל כך להצריך דקדוק יפה, רק כל שלמראית העין נראה ישר ושיש הפסק כעובי החוט סגי ואין צריך לכוין בצמצום גדול. ובהר"ש הגירסא שאינו מכוון. וי"ל גם לגירסא זו לא אהחוט קאי ושהוא ודאי נוטה ואין מכוון, רק אהפרע היוצא קאי שאינו מכוון להיות עומד כנגד חבירו ביושר דאז ידעינן השיעור דחוט לצמצום, אבל כשזה למעלה ואינו עומד מכוון, בקל להיות נוטה מעט ולא ירגיש, ואפילו הכי מפסיק דסגי לשפוט במראה עיניו ולא חששו שמא אינו מדוקדק ומצומצם. ורק בחששא וספק הקלו בזה שאין עומדים מכוונים. ולעולם השיעור שוה בעובי החוט

[כד] וראיתי בזר זהב מהגר"א על התוספתא דטהרות שהגיה בדברי ר"י הנ"ל הרי זה מביא. ומ"ש שאינו מכוון מפרש גם כן אפרעות, אלא דהוא מפרש דר"ל שאין נוגעים זה בזה כשיעמדו בשוה, ולכאורה זה לשון מיותר דכיון שאמר שהחוט נכנס ביניהם הרי ע"כ אין מכוונים להיות נוגעים. ואולי משום דבזה שאחת למעלה ואחת למטה לעולם יוכל החוט ליכנס מצד זה ויצא לצד אחר ויהי' נוטה אפילו כשאין שום הפסק אם יעמדו יחד וכנזכר לעיל, וע"כ אמר אע"פ שאינן מחוברין ויש הפסק והחוט עומד ביושר ואינו נוטה. ולפ"ד כעובי החוט מביא ולא דמי להך (דריש פרק י"ב] בבית שנסדק הנ"ל דשיעורו להפסיק. ודבר זה צריך טעם כיון דהך שיעור מדרבנן כנ"ל ושיעורו גם כאן בחוט מה, ראו להחמיר כאן דבעיא טפי מעובי החוט להפסיק ואולי יש לומר דבזה דקל להיות נוטה ויוכלו לטעות ויחשבו שעומד ביושר. על כן החמירו דכל שנוגע מביא, דאולי נטויה קצת ואין בו עובי החוט ואינו מפסיק אלא כשאין נוגע, מה שאין כן שם בהפסק שבין השוין שהחוט עומד ביושר שפיר כעובי החוט מפסיק. אך לפי זה לגירסא הנ"ל אי אפשר לומר דר"י פליג גם בשוין. דרק לגירסא דילן דנוגע מפסיק שפיר שיעור זה הוא גם בשוין, ועיקרו שם נאמר אלא דהוסיף דגם כשאין שוין משערינן בזה רק דבזה אין צריך לכוין. ולהר"ש הנ"ל אפילו ידעינן דנוטה אבל עכ"פ השיעור שוה דנוגע מפסיק, אבל לגירסא הנ"ל דנוגע מביא אי קאי גם אשוין שיעור זה קשה מהנ"ל, ואי אפשר לומר דבשוין השיעור באמת בעובי החוט להפסיק ורק באחת למעלה החמירו כנזכר לעיל. דאם כן לא נזכר בדבריו השיעור בשוין דהוא פליג בי' את"ק. ובלאו הכי אין נראה להחמיר בשאין שוין יותר מבשוין. ואולי י"ל דס"ל דהכא החמירו טפי דהרי שם בבית שנסדק לענין להכניס הטומאה בכ"ש ממש מפסיק כמ"ש הר"ש שם [ריש פרק י"א]. וכן באכסדרה שם משנה ב"ן להביא טומאה מצד זה לצד זה,