אוצר המלך יב

וקסבר ר"מ דאפי' בכהאי גונא משוי נפשי' רשיעא שאינו חסיד ורבא קשה לי' על זה כיון דכי אתו קמן אין מורין להם כן כי חתמו נפשייהו אמאי קרית להו רשע עכ"ד. וקשה לדעת רבינו דס"ל דאסור להחמיר על עצמו וליהרג והרי הכא מוכח להדיא דממדת חסידות ליהרג אף בשאר עבירות ור"ח רצה לומר שמשוי נפשי' רשיעא כשאומר שלא עשה כן

ונראה לי ליישב דעת רבינו דהנה בפ"ק דתענית [ד"י ע"ב] ת"ר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה דברי ר"מ ר"י אומר עושה וזכור לטוב לפי שאין שבח היא לו אלא צער היא לו ע"כ, וגירסת הרי"ף שם לא כל הרוצה כו' והתלמידים עושין עצמן יחידים דברי ר"מ ר"י אומר עושה כו', ולפי דבריו אף ר' מאיר מודה בתלמידים ופלוגתייהו בכל אדם אם עושה עצמו יחיד, והנה רבינו ברפ"ג מהלכות תענית] כתב הרי שלא ירדו כו' מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות בה"ב וכל התלמידים ראוין לכך ע"כ. מבואר דעתו דוקא תלמידים אבל לא כל אדם ראויים וקשה מאי טעמא פסק כר' מאיר ולא כר' יהודא והא קיי"ל בפרק מי שהוציאוהו [דמ"ו ע"ב] ר"מ ור"י הלכה כר"י ועיין בלחם משנה שם

ונראה לי דגירסת רבינו היתה הפוכה ברישא ר"י ובסיפא ר"מ ור"מ הוא דקאמר עושה וזכור לטוב. וכן משמע בתוספתא [פרק א] דבתר הא דאמר רשב"ג דבר שהוא של צער הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד מכם עושה ותבוא עליו ברכה קאמר רשב"א משום ר"מ וכן הי' ר' דוסא אומר כדבריו ע"כ. מבואר דר' מאיר נמי ס"ל דכל אדם עושה עצמו יחיד והכי נמי גרסינן כן ור"י הוא דקאמר דרק תלמידים עושין עצמן כיחידים ולא כל אדם. ושפיר פסק רבינו כר' יהודא ולא כר' מאיר כן נראה לי

ולפי זה יובן דבכסף משנה הביא בשם הנימוקי יוסף דאף רבינו מודה דבאדם גדול וחסיד וירא שמים דרשאי לקדש השם עיין שם. ובאמת הכי מוכח בדוכתי טובא בפרק אין עומדין [דל"ב ע"ב] במעשה דאותו חסיד שהי' מתפלל ובא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו עיין שם ואיך הכניס עצמו אותו חסיד בסכנה אלא ודאי חסיד שאני. ועיין בט"ז או"ח ר"ס ס"ו ובמג"א ר"ס ק"ד סק"א בזה] והכי נמי משמע בפרק מי שמתו [ד"כ ע"א] קמאי הוי מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם עיין שם, וכן משמע להדיא ברפ"ק דכתובות (ד"ג ע"ב] דקאמר איכא צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה ואע"ג דאין צריכים ליהרג עיין שם ובתוס', וכן משמע בפ"ב דעירובין [דכ"א ע"ב] במעשה דר' עקיבא שהי' חבוש בבית האסורין ולא אכל אמר מוטב שאמות מיתת עצמי ולא עבור על דעת חבירי, ועיין שם בתוס' ד"ה מוטב דאף דבמקום סכנה פטור מנטילת ידים מ"מ מחמיר על עצמו הי' עיין שם, הרי דאדם חשוב רשאי להחמיר על עצמו וליהרג אף במקום שאין צריך ואף רבינו מודה בזה וכן משמע עוד בדוכתי טובא. ולפי זה אתי שפיר דרבינו לטעמי' דס"ל כר"י דאף בדבר של צער אין כל אדם עושה עצמו יחיד ע"כ פסק הכא דאם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. אכן בסוגיא דכתובות התם קאי אליבא דר' מאיר ושפיר קאמר רב חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם כו' יהרגו ואל יחתמו שקר ממידת חסידות דזכור לטוב כל העושה עצמו יחיד בדבר של צער וכנ"ל ואתי שפיר

עיין בתוס' פרק אין מעמידין [דכ"ז ע"ב] ד"ה יכול אפי' בפרהסיא כתבו ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זמרא [צ"ל זמינא וכן הוא בירושלמי] דירושלמי שהי' אצל עכו"ם ואמר לי' אכול נבילות ואי לא קטלינא לך אמר לי' איבעית למקטל קטול ומחמיר ומחמיר הי' דמסתמא בצינעא הוי ע"כ. והגם דלפי מה שכתבתי דאדם חשוב שאני לא קשה מידי לרבינו דר"א בר זמינא מחמיר על עצמו הי' כהאי דאותו חסיד אבל לא כל הרוצה לעשות עצמו חסיד עושה. מ"מ יגעתי ומצאתי מקום הירושלמי הנזכר בתוס' והנה הוא בפ"ד דשביעית] ושם מסיים עלה אמר ר' מנא אלו הוי ר"א בר זמינא שמע מילייהון דרבנן [דבכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג] מיכל הוי ע"כ. הנה מבואר להדיא דלא כתוס' אלא כרבינו מדקאמר דאלו שמע ראב"ז דיעבור ואל יהרג הוי אכיל ש"מ דאין רשאי להחמיר על עצמו. דאלו נימא דרשאי קשה אימר שמע זה ומחמיר על עצמו אלא ודאי דאינו רשאי. וצ"ע על התוס' אם לא דגירסתם לא הי' הך סיומא דר' מנא וצ"ע: