אוצר המלך יא

דהכל הבינו שהי' עמה בודאי וגם ראו שהולידה בן דהא הי' דריוש בן אסתר וידעו הכל שהיתה עמו ובא עלי' מקרי בפרהסיא אף שלא ראו גוף העבירה. והכי נמי בשאילתינו כגון בכלאים וכדומה כיון דהכל יודעים כעת שנולד הולד שריבע לאמה כלאים מקרי בפרהסיא כן נראה לי

ומיהו הוכחנו דוקא כהאי דאסתר שכשהולידה דריוש נודע לכל שבודאי בא עלי' אחשורש (שהרי למרדכי נאסרה כדדרשינן כאשר אבדתי אבדתי בפ"ק דמגילה עיין שם), והכי נמי דכותי' בספק שלנו כדמיון הרבעת כלאים כשנודע שאין אחר נכרי בקי בהרבעה בלעדו הרי יהי' ניכר וגלוי לכל כשתולד כלאים שזה הישראל הרביעו ועבד איסורא, אכן כשיש גם הרבה נכרים בקיאים בהרבעה אז אפשר שאע"ג שהישראל עשה כן והרי ניכר ג"כ לי' בני אדם אפי' הכי לא מקרי בפרהסיא ולא ונקדשתי בתוך בני ישראל שהרי אין עשרה בני אדם יודעים ומכירים בהעבירה שנעשית אף אחר שרואים הכלאים מ"מ לא נודע מי עשה כה. או אפשר לאידך גיסא כיון שמ"מ הדבר והעבירה שעשה ניכר לעשרה בני אדם הוי בפרהסיא

ונראה לי דהנה בפ"ק דכריתות [ד"ג סע"ב] אמר אביי האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אסור ואי קרהיט אבתרי שרי. והועתק זה בטור יו"ד וסי' קע"ט] ועיין בבית יוסף שם הקשה מדוע השמיט רבינו דבר זה דאביי דבקרהיס אבתרי' דשרי. ומה דכתב דהתוס' שם הקשו ממ"נ אי ליכא סכנת נפשות בהא מאי טעמא שרי ואי דאיכא סכנת נפשות מה קמשמע לן אביי דשרי פשיטא אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש עיין שם דנשארו בקושיא. ונראה לי דבאמת מיירי ביש בו סכנת נפשות אך הנה בסנהדרין שם אמרינן במה דברים אמורים בצינעא אבל בפרהסיא בכל העבירות יהרג ואל יעבור ופריך והא אסתר פרהסיא הוי ומשני אביי אסתר קרקע עולם היתה ורבא משני הנאת עצמן שאני כו', ומבואר דלאביי אפי' הנאת עצמן לעשות מעשה לעבור על אחד משאר עבירות בפרהסיא אסור ויהרג ואל יעבור, ולפי זה גם לרפואה במקום סכנת נפשות ודאי דאסור לעבור בפרהסיא כי אם בצנעא דלא עדיף מלעבור בשביל הנאת עצמן דגוים דבפרהסיא אסור הכי נמי לא עדיף לרפואה באיסור תורה דאסור בפרהסיא, וא"כ לצמודי זיבורא ועקרבא היכי דקרהיט אבתרי' אע"ג דעביד בצנעה כיון דבתר הכי יהי' ניכר לכל שהנחשים הללו מחוברים יחד ואין יכולים לילך למקום אחר. וא"כ גלוי וידוע לעשרה בני אדם העבירה וס"ד דהוי בפרהסיא ואסור א"כ שפיר קמ"ל אביי דין חדש והוא ספיקנו דשרי דכיון דלא נודע אף להרואים הנחשים ועקרבים המחוברים שישראל חיברם ושמא נכרי חיברם לא מקרי פרהסיא וכנ"ל ואתי שפיר קושיית התוס'

ולפי זה יובן דעת רבינו. דזה נכון אביי לשיטתו דס"ל דאפי' להנאת עצמן אסור לעבור בפרהסיא וא"כ אפי' לרפואה אסור בפרהסיא שפיר קמ"ל דהכא שרי. אכן רבינו לטעמי' דפסק כרבא דהנאת עצמן שרי ורק כשמתכוין להעבירו על דעתו אז בפרהסיא אסור אבל כשמתכוין להנאת עצמו אפי' בפרהסיא שרי וא"כ להרפא באיסורים שרי אפי' בפרהסיא. וא"כ שפיר השמיט הא דאביי דקשה כקושיית התוס' ממ"נ אי בדליכא סכנת נפשות מאי טעמא שרי ואי בדאיכא סכנת נפשות פשיטא דשרי דאין לך דבר כו' וכמו שכתב רבינו כאן ע"כ לא הוצרך להשמיענו שם ואתי שפיר. [ומה שהשמיט רבינו הא דאסור לדאביי יתבאר בסמוך] ונפשט ספקינו דבכהאי גונא לא מקרי פרהסיא כיון דלא נודע לכל שהישראל עשה כן ושרי

הלכה ד'

כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו: זהו דעת רבינו אכן שאר פוסקים חולקים עליו. ועיין בספר הקנה בענין קדוש השם דאסור להחמיר על עצמו. ועיין בהגהת אשר"י [פ"ק דכתובות] כתב וגם אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג היכי דקיי"ל יעבור ואל יהרג צ"ע אי שרי אי לא שרי ע"כ. ועיין בספר חסידים וסימן תי"ט וסימן ת"ך

והנה בפ"ב דכתובות [די"ט ע"א] פריך לר"מ דאמר בעדים שאמרו אנוסים מחמת נפשות אין נאמנים לפוסלו לשטרא מאי טעמא אמר ר"ח קסבר ר' מאיר עדים שא"ל חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר א"ל רבא השתא אלו אתו קמן כי' אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש כו' עיין שם. ואינו מובן מה ס"ד דר"ח. וגם תשובת רבא אלו אתו קמן כו' הוה לי' לומר ליתא דקיי"ל אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, וראיתי פירוש על זה בחידושי הרשב"א שם דהכי קאמר כיון דממדת חסידות הוא ליהרג ולא לחתום שקר וקסבר