אוצר המלך קב

יבמתו הנ"ל. גם הדרשא אינו מובן, ואי דסבירא לי' דאחד המיוחד א"כ אימר דוקא ולא קודם: הלכה ח'

אחד המוכר עצמו, בין לישראל בין לעכו"ם ואחד שמכרוהו ב"ד הרי זה מגרע מפדיונו ויוצא כו', וכן הנמכר לעכו"ם מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל שנאמר וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל כיצד כו', וגורע הדמים ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים שנאמר כסף ממכרו בכסף הוא נגאל מיד העכו"ם ואינו נגאל בשוה כסף: כתב הרב כסף משנה דמקורו בירושלמי קדושין דקאמר דלהכי שינה עליו הכתוב לומר דוקא כסף. וראיתי להרב עצמות יוסף בחידושיו לפרק קמא דקדושין [ד"ח ע"א] תמה על דברי רבינו דסמך עצמו על הירושלמי נגד גמרא דילן דבגמרא דילן. אסקינן דבלא בתבואה וכלים דקאמר היינו בפחות משוה פרוטה וקמ"ל אפי' כלים דמקרבא הנייתה אבל בשוה פרוטה ודא דנמכר לעכו"ם שוה כסף ככסף. והתימא הגדולה על מה שכתב הרב כסף משנה ולעיל הלכה א'] ובכל מקום שוה כסף ככסף דילפינן מנזקין, ועבד עברי דכתיב בהו ישיב ואיך יתכן זה לדעת רבינו, אלה דבריו ז"ל והניח בצ"ע

ולפי ענ"ד אין כאן תימה כלל. דהתימה הגדול שכתב אין כאן התחלת תימה כלל. דאטו רבינו לא דריש ישיב לרבות שוה כסף. רק דאיהו סובר דישיב לא בא אלא לעבד עברי הנמכר לישראל. אבל בנמכר לעכו"ם כסף ממכרו מיעט שוה כסף, ועיין בלחם משנה מה דהקשה מנא לי' לרבינו דישיב היינו בנמכר לישראל עיין שם. ופשוט דהוכיח כן מירושלמי איך יפרנס קרא דישיב ע"כ בנמכר לישראל וזה פשוט] וא"כ ודאי נפקא לן מזה דבכל מקום שוה כסף ככסף. ואף דבנמכר לעכו"ם אין שוה כסף ככסף. הא התם בנמכר לעברי עסקינן. וכדכתב הרב עצמות יוסף עצמו דלרבינו בנמכר לעכו"ם אין נקנה ג"כ בשוה כסף והיינו כדמשמע מגמרא (ד"ח ע"א] ע"ש. וגם בכל מקום יש ליליף מעבד עברי ומנזקין כדכתבו התוס'. ובנמכר לעכו"ם הוא דגלי קרא דלא נילוף מנייהו. וזה פשוט

ומה דהקשה על דברי רבינו וכן הקשה בעל הלחם משנה בתימה. ותמיהתם דמנא לי' לעשות פלוגתא בין הירושלמי לבבלי לחנם. לא דקדק הרב עצמות יוסף דרבינו והירושלמי זכרו קרא דכסף ממכרו ולא קרא דבגמרא. דודאי גם אינהו ס"ל דקרא דכסף מקנתו דמייתי בגמרא אתי לדרשא דמייתי בגמרא. וקאי ג"כ אעבד עברי ולא מיירי בנמכר לעכו"ם כלל. והא דפריך בפשיטות אי דלא מקני בשוה כסף והכתיב ישיב כו'. ולא משני דמכסף מקנתו איירי בנמכר לעברי משום דאכתי תקשה בנמכר לעברי למה לי קרא הא מכסף מקנתו נפקא. ועוד דהא תיכף בתר ישיב כתיב ובודאי אחד גונא קאי. משא"כ כסף ממכרו דכתיב בפסוק מקודם. ולכך הוצרך גמרא לומר דאף דקאי בנמכר לעברי. מ"מ צריך לרבוי לכלים דבעינן פרוטה ולא כתב רבינו זה משום דרבינו לא זכר כלל דבעי פרוטה במכירה. אבל בנמכר לעכו"ם מנא לי' דפליג תלמודין אירושלמי

ונראה לי עוד דרבינו הי' לי' להכרח דמיירי בנמכר לעברי. דבגמרא ריש פרק ב' דבכורות [די"ג ע"א] אמרינן קנה מיד עמיתך מיד עמיתך במשיכה אבל מיד עכו"ם בכסף ואימא מיד עכו"ם כלל לא. לא ס"ד גופו קונה ממונו לא כש"כ. והקשה התוס' ד"ה אימא דלמא בחליפין דהוא מקני ממונו כדאמר בפ"ק דקדושין מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ואסקינן דהיינו בחליפין ובנמכר לעכו"ם מיירי קרא כו' עיין שם שדחקו לתרץ זה. וי"ל דהוקשה זה גם לרבינו. וע"כ פירש דקרא דכסף מקנתו היינו בנמכר לעברי דבהכי איירי קרא דישיב הסמוך לו. ועלה קאי גמרא דפ"ק דקדושין וכנ"ל וא"כ לא קשה מידי קושיות התוס' כן נראה לפענ"ד דעת רבינו. מיהו דעת הסמ"ג דאף בנמכר לעכו"ם נגאל בשוה כסף רק דבעינן שוה פרוטה וכתלמודין דס"ל דקאי אף בנמכר לעכו"ם. וכן הוא דעת התוס' דבכורות שהבאתי. וכן הוא עוד דעתם בריש קדושין [ד"ב ע"א] ד"ה בפרוטה שכתבו. דאי כתיב בעבד לבד ישיב לרבות שוה כסף הוה אמינא דוקא עבד שלא יטמא בי העכו"ם עיין שם. וכן משמע עוד ממה שכתבו שם [די"ד ע"ב] ד"ה הואיל וד"ה מוכר עצמו כו' מכסף מקנתו גבי עכו"ם כו' דאצטריך לכדדרשינן בכסף נקנה ואין נקנה בתבואה כו' עיין שם, דמבואר להדיא דמפרשי קרא דכסף מקנתו וסוגיא