אורח לחיים קלט

שבט יהודה וכל ישראל ואח"כ כשהרים משה ידו ונטה על הים ויבקעו המים

או יאמר מה שאמר בתחנה דבר אל בני ישראל ואח"כ הרם את מטך על פי הזוהר הנזכר לעיל מה תצעק אלי אלי דייקא בעתיקא תליא כלא ונראה פירושו כי צעקה הוא בלב כמ"ש צעק לבם אל ה' ובינה הוא לבא והם היו צריכין להשתנות הטבע והיו צריכין להפקיר א"ע שיבואו למעלה מן הזמן ומן הטבע שיבואו לחכמה שהוא היולי כדי להשתנות שם הטבע באין כי החכמה מאין תמצא כמ"ש הרב בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זלה"ה וחלופיהם בגולם כל השתנות נעשה ע"י חכמה שהוא יוד גולמא נקודה בלי תמונה ודפח"ח וזהו בעתיקא תליא באין להשתנות הטבע וזהו דבר אל בני ישראל ויסעו ר"ל שיסעו בתוך הים ויפקירו א"ע וע"י זה יבואו נאין למעלה מן הטבע ואח"כ יוכל להיות השתנות ואח"כ הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וכן היה באמת שבאו בתוך הים כמ"ש קפץ נחשון ושבט בנימין ושרי יהודה רגמתם ואח"כ נחלק הים לי"ב גזרים ובאו ביבשה

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים להבין מה שאמר היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים הלא יד הגדולה הוא חסדים ובמצרים עשה בהם דינין הנקרא יד החזקה כמ"ש כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים וגם מה שייך זה הפסוק וירא ישראל את היד הגדולה לפסוק שלמעלה ממנו שראו את מצרים מת על שפת הים ונראה דידוע דיציאת ישראל ממצרים לא היה בזכותם רק בשביל השבועה לאברהם אבינו ע"ה לגאלם כמו שפירש"י היה ר' מתיא בן חרש דורש הגיע השבועה לאברהם לגאול את בניו ולא היה בידם זכות שנאמר ואת ערום ועריה ונתן להם שתי מצות וכו' וכשבא משה אל ישראל ואמר להם הסימן פקוד פקדתי שאמר לו השי"ת לגאלם התחילו בני ישראל קצת לדעת ה' עפ"י האמונה והקבלה כי מקודם שבא משה לגלות בחי' הדעת שהיה בגלות מצרים היה נשכח שם ה' מפיהם ע"י כשפים ועבודה קשה של מצרים וכשבא משה אל פרעה הכביד פרעה העבודה עליהם ביותר שהיה מקדם כמ"ש תכבד העבודה על האנשים וא"כ בני ישראל שהיו מבינים זה שלא היה בידם זכות מעצמן כיון שנשכח שם ה' מפיהם רק שהם נגאלים בזכות אבות וג"כ ראו כובד המלאכה אשר ניתן עליהם כאשר בא משה ואהרן אליהם אעפ"י שהחזיקו עצמם קצת בדעת ע"י הסימן והקבלה סברו שהש"י אין אוהב אותם ואדרבה מכה אותם ביסורין על שנשכח שם ה' מפיהם רק בזכות אבות הוא רוצה לגאלם אבל כשראו ישראל הטובה הגדולה שעשה השי"ת להם שפלט הים את המצרים על שפתו כמו שפירש"י ז"ל בפסוק זה וז"ל שפלטן הים על שפתו כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולין מצד זה כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו עכ"ל, ובמדרש מבואר יותר שראה כל א' וא' מישראל הנוגש המצרי אשר הי' נוגש עליו לכיבוד העבודה והיו מכה אותו ראה כל א' וא' מישראל הנוגש שלו מת על שפת הים ובדבר זה ראו ישראל אהבה גדולה מהש"י עליהם שלא רצה שילכו כמה ימים בפחד זה שמא יעלו המצרים מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו וכיון שראו ישראל בדבר זה אהבת השי"ת עליהם ממש לא בזכות אבות כי בזכות אבות מחמת שהגיע זמן השבועה לאברהם אבינו לגאלם היה די שיגאלם ויצאו בפחד אלא ראו הנס שפלטם הים על שפתו וראו כל אחד ואחד מישראל המצרי שלו המכה אותו ויצאו כלם מן הים אח"כ בשמחה ואז כיון שראו ישראל אהבה גדולה מהשי"ת עליהם ממש לא בזכות אבות היו מבינים שגם במצרים אשר הוכבד העבודה עליהם כאשר באו משה ואהרן אל פרעה היה ג"כ אהבה גדולה מהשי"ת עליהם כאשר ראה אביו לבנו הקטן חולה וצריך לרפואות מרים מאד ע"י הרופאים ואין הבן הקטן רוצה לקבל ולאכול אותם אז אביו פותח פיו בחזקה ונותן לתוך פיו הרפואות אשר הם מרים מאד והבין הבן שאביו שונא אותו רק אח"כ כשנתגדל השכל אצל הבן וראה אהבת אביו אליו שזה שהיה נותן לו הרפואות אשר הם מרים מאד שנתן לתוך פיו בחזקה היתה אהבה יתירה אליו והיה מר לאביו ביותר שעשה כח זה לבנו ולפתוח פיו בחזקה וליתן המר מאד לתוך פיו ומחמת שהבין אביו שזו רפואתו היה מצטער