נאות דשא צו

בזיקה אבל עכ"פ היכי דאמרינן יש זיקה מסתמא מדאורייתא הוא ולא נשוי פלוגתא רחוקה בין ר"ש לרבנן. וחילוק גדול יש ביניהם דהיכי דשתיהן זקוקות בהא פליגי רבנן על ר"ש ולא ס"ל דרשא דלצרור דכיון דשתיהן זקוקות הי מינייהו אלימא לאסור חברתה. מש"ה ס"ל לרבנן דאינה אסורה אלא מדבריהם משא"כ ביבמה אחת הזקוקה ליבם מודים דאסור באחותה מדאורייתא משום אחות זקוקה ומה"ט נמי אין ראי' מהא דקאמר בדף כ"ז ע"ב הני מילי היכי דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא. אבל הכא דזיקה דרבנן הוא וכן ממ"ש רש"י בדף כ"ז ע"א ד"ה לעולם והנ"י שם ע"ש שמבואר בדבריהם דאחות זקוקה דרבנן וכן מדברי רש"י דף כ"ח ע"ב ד"ה לגזור שכ' בהדיא דלרבנן הוי אחות זקוקה מדברי סופרים וכן בכמה דוכתי ולדברינו אין ראי' משם משום דכל הנך דוכתי מיירי בשתי אחיות שנפלו ליבום. דבהא הוא דליכא איסורא דאורייתא דהא תרווייהו זקוקות נינהו ואיך תאסר אחת לשנית משא"כ בזקוקה אחת שפיר י"ל דאסור באחותה מדאורייתא ובלא"ה מהש"ס הנ"ל דאמר אבל הכא זיקה דרבנן אין ראי' וכמ"ש אי"ה אח"כ דאדרבא משמע התם איפכא

ו' בההוא דדף כ"ז ע"ב דפליגי רב ור' יוחנן בשתי אחיות יבמות כו' יעו"ש ומפרש התם טעמא דרב משום דשאני הכא דזיקה דרבנן וכ' התוספת ד"ה אבל הכא דזיקה דרבנן פירש ר"ת דרב לטעמי דאמר אין זיקה דאע"ג דאסור משום ביטול מצות יבמין לא חשיב הך איסור לאוסרה עולמית אבל למ"ד יש זיקה ראוי הוא לאסור עולמית עכ"ד. מבואר להדיא דמ"ד יש זיקה הוי כאחות אשה לפי שהיא ג"כ מדאורייתא ומאי דקאמר אבל הכא דזיקה מדרבנן היינו לפי שאין זיקה וליכא רק איסורא דרבנן משום ביטול מצות יבמין אבל למ"ד יש זיקה הוי דאורייתא כאחות אשה ואסורה עולמית דאלת"ה מאי חילוק יש בין מ"ד יש זיקה ובין מ"ד משום ביטול מצות יבמין אלא ודאי דהך דרבנן חיקה דאורייתא

ז' ומההוא דנדרים דף ע"ד נמי מוכח דקאמר ר"א בשומרת יבם דהיבם מיפר נדרה ור"ע פליג עלי' דאינו מפר ובעי הש"ס למימר טעמא דר"א משום דיש זיקה והויא כאשתו להפרת נדרים וא"כ ע"כ דמ"ד יש זיקה היינו מדאורייתא מדמצי להפר נדרה ועיין ביבמות דף י"ו ודף ק"ט יעו"ש

ח' בספר מחנה ראובן בסוגיא דעלי' גבי מ"ש מהרש"א שם דזיקה דרבנן הוקשה עליו מהש"ס דף מ"א ע"ב דפריך התם אמתני' דהספיקות נימא כיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ומאי פריך הא שם מה שאינו עולה ליבום הוא רק מדרבנן משום אחות זקוקה משא"כ תוך ג"ח דחיישינן שמא תלד בן קיימא ופגע באיסור דאורייתא מיהו יש לדחות ראיה זו כמ"ש בספר הנ"ל יעו"ש וממ"ש רש"י שם ד"ה הרי קטנה דאחות זקוקה מדאורייתא בת יבום הוא אין ראיה דזיקה מדרבנן משום דרש"י מיירי בשתי אחיות שנפלו ליבום דכה"ג הוו דרבנן וכמ"ש לעיל. ט מותיבנא תיובתא כלפי סנאי' דח"צ ז"ל דקאמר דזיקה דרבנן ומה"ט לא עבדינן בי' עוד מידי דרבנן משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וקשה מהא דאמרי' בפרק רבן גמליאל דף נ"ב ע"ב היכי דאמר התקדשה לי בזיקת יבמין רבי סבר האי דתפיס מאמר בכי האי לישנא משום דיש זיקה מש"ה היכי דאמר לשון זה אחר חליצה לא מהני מידי ורבנן ס"ל אין זיקה ואפ"ה מהני מאמר בכי האי לישנא בעלמא הא הו"ל תקנתא לתקנתא אע"כ או דזיקה דאורייתא או דשפיר עבדינן תקנתא לתקנתא ונסתרו דברי הח"ץ וליכא למימר דסבר רבי מאמר דאורייתא הא ליתא דלא אשכחן תנא דס"ל הכי והו"ל להש"ס לפרש ותו דא"כ איך אפשר דמאמר קני מחמת הזיקה הרי המאמר דאורייתא וזיקה דרבנן א"ו דלא כהח"צ וכ"ת דלרבי לק"מ דאיהו לשיטתי אזיל דאמרינן בפ"ק לצרור מפיק לה רבי לכדר"ש וא"כ לדידיה ודאי זיקה דאורייתא משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ש מש"ה אפי' מאן דס"ל יש זיקה אינו אלא מדרבנן הא ליתא דא"כ הו"ל לומר רבי לטעמיה דס"ל כר"ש א"ו משמע דמאן דס"ל יש זיקה היינו מדאוריית' ותו דא"כ למה הוצרך לומ' ורבנן ס"ל אין זיקה ולמה לו לעשות פלוגתא רחוקה הלא מצינו למימר דגם רבנן ס"ל דיש זיקה אלא דר' לטעמא דדרש לצרור והוי זיקה דאורייתא ורבנן לטעמייהו דלא דרשי לצרור והוי זיקה דרבנן אע"כ דמאן דס"ל יש זיקה היינו דאורייתא באופן שדבר זה אי זיקה דאורייתא או דרבנן צריך אצלי תלמוד כעת ואין להאריך יותר מאחר שנראה שהח"צ בעצמו לא עשה זאת להיות יסוד להיתר רק לסניף בעלמא ומאחר שכבר כתבתי טעמים נכונים להיתר יהיה גם זה לסניף להם

היתר וי"ו ז"ל הח"צ באותה התשובה עוד יש מקום בנדון דידן להקל ואפילו לדעת רמ"א שהרי הוא ז"ל מתיר בנשתטית או שאר אונסים ונ"ד אין לך אונס גדול מזה שהרי א"א לו לחלוץ וכו' ואף רמ"א לא אמרה אלא ביכול לחלוץ ואינו חולץ דפושע הוא אבל לא באנוס וכן משמע מדברי רמ"א עצמו עכ"ל הח"צ והנה קרוב היתר זה להיתר ג' שזכרתי לעיל דהיכי דאינו יכול לחלוץ ליכא איסורא וכבר הארכתי שם בכל פרטי הדברים ההם אכן הח"צ בכאן אסברה לה במלתא אחריתי דאפילו בחר"ג ממש דהיינו בנשיאת שתי נשים מתיר הרמ"א ז"ל במקום האונס והא נמי דכוותי' שאינו יכול לישאנה לפי שאין נוהגין ביבום ולחלוץ נמי אינו רשאי עדיין לכן יש להתיר לו לישא אחרת והיתר זה שייך ג"כ בנ"ד

אמנם עדיין אין זה מספיק כי הרי כבר כתבו האחרונים שפשוט המנהג שאין להתיר חר"ג אם לא עפ"י מאה אנשים מג' קהלות וא"כ עדיין נפל היתר זה בבירא דנימא ג"כ בזה דצריך היתר מק' אנשים והח"צ לא בא בזה רק לצאת ידי חובת רמ"א ז"ל כי מתחלה פליג על רמ"א מעיקר הדין ואח"כ בא לומר דאפילו הרמ"א מודה בנ"ד כי הרמ"א עצמו מתיר בנשתטית וס"ל שאין צריך בזמן הזה היתר ממאה אנשים מאחר שכבר נשלם אלף החמישי כמ"ש בד"מ סימן א' הובא בב"ש שם ס"ק כ"ג ע"ש ממילא לעשות מזה היתר אליבא דהלכתא אין זה מספיק כיון דכבר הלכה רווחת בישראל שצריך היתר מאה אנשים ואופנים המבוארים באחרונים

מ"מ גם על אני תמה על מה בנה יסוד להתיר באותה תשובה שהרי לא כ' שם רק שלשה טעמים להתיר וכאשר נעיין בהם אין כלם מספיקים דהטעם הראשון שכ' לחלוק על הרמ"א מטעם דאם בארוסה לא גזר כ"ש ביבמה כבר כתבתי דלא כ' זה רק דרך קושיא על הרמ"א אבל לא להלכה דהרי הוא עצמו האריך בסימן קכ"ד דבארוסה שייך חר"ג ושאין לעשות מזה אפילו סניף להתיר והטעם הב' שהתיר מטעם תקנתא לתקנתא כבר הארכתי בו וכתבתי שאינו מספיק כלל ושלא אמרה הח"צ רק לסניף בעלמא והטעם הגו' כבר כתבתי ג"כ שאינו להלכתא רק לצאת ידי דעת רמ"א וא"כ שוב איני רואה כלל טעם היתר דאעפ"כ בנדון ההוא שפיר הותר להלכה כמו שהאריכו הרב בעל אבן השוהם והרב מוהר"א ברודא וגם דברי הח"צ יש ליישב ואין להאריך באופן דגם בנ"ד איכא סניף זה להיתר משום דדמי לאונס ואין לחלק דדוקא בנדון דהרמ"א דאיכא אונס גמור כגון נשתטית דלאו סמי' בידן ואינו ידוע מתי יעבור האונס התם הוא דשרינן ללישא אחרת אבל בנ"ד ימתין עד עבור ימי העבור ויחלוץ אם לא יהי' הולד קיימא הא ליתא דא"כ גם בנדון דהח"צ ימתין עד שיביא שערות דהא ברוב פעמים כשהגיע לכלל שנים יביא שערות אע"כ דשיהוי מצוה לא משהינן וכיון דעכשיו א"א לו מחמת האונס מתירין לו וק"ו נ"ד מנדון דהח"צ דהשתא ומה התם שהוא קטן עדיין ואינו מצווה ולא עוד שהוא ודאי זקוקה וכשימתין עד שיביא שערות בוודאי יחלוץ לה אפ"ה שרי' לי' השתא ומדמינן לי' לאונס מכ"ש בנ"ד דהיבם גדול ומצווה ולא עוד דאף כשימתין עד עבור ימי העבור אפשר שלא יהי' מקום כלל לחליצה לא כ"ש דאיכא למחשבי' עתה לאונס ולהתיר לו לישא משודכתו וכ"ז פשוט

היתר זיי"ן עוד כתב הח"צ באותה תשובה להרב בעל אבן השוהם וז"ל מ"ש כת"ר להתיר מטעם שנשתדך ברשות ב"ד ששתקו ולא מיחו לא מן השם הוא זה דאין רשות ב"ד מעלה ומוריד בכאן אלא אם השידוכים קודמים לא אתי זיקה וחלה עלייהו אבל אם הזיקה קודמת לא אתי חרם השידוכין וחל על תקנת רגמ"ה כמבואר בהגהת מרדכי עכ"ל ובודאי דברים ברורים המה ואף הרב בעל אבן השוהם לא אמרה אלא לסניף בעלמא ולומר כי חרם השידוכין הוא עיקר בשביל ביוש המשודכת ולכן בשלמא אם הי' השידוכין שלא ברשות ב"ד ליכא למיחש לביוש דידה ואדרבא איכא למקניסינהו משא"כ כיון שהיתה ברשות ב"ד איכא למימר דחיישינן לביוש דידה א"נ ללע"ז הב"ד וכה"ג וכ"ז שייך נמי בנ"ד כי הב"ד שהכניסו א"ע לשם מצוה וגמרו השידוכין ואיכא למיחש ללעז ולכבודן

מכל הלין טעמי התרתי לו שישא משודכתו וראוי שתדע שהארבעה טעמים האחרונים שכתבתי אין לסמוך עליהם ולא כתבתים רק להיותן סניפין לכחא דהיתרא ועיקר היסוד שבניתי להתיר הן הנה ג' טעמים הראשונים והש"י יעזרני על דבר כבוד שמו שלא אכשל בדבר הלכה ולא יארע תקלה ע"י ויצילני משגיאות ויאיר עיני במאור תורתו הנראה לפענ"ד כתבתי. שאלה ל"ב

נשאלתי אם מותר ליקח אילן זקן עם גושו באופן שיוכל לחיות מהגוש ולנוטעו כך במקום אחר כדי לפוטרו מערלה או יש איזה איסור בדבר

תשובה באמת זה מבואר במשנה ג' פ"ק דערלה הובא ביו"ד סי' רצ"ד סעיף י"ט יעו"ש איברא שאני מסתפק בזה הואיל במשנה ובש"ע ובכל הפוסקים כתבו לשון דיעבד שנעקר אולי לכתחלה אסור לעשות כן מאיזה טעם כמו שאכתוב אי"ה וקצת יש ראי' מלשון המשנה הנ"ל דשרי אפי' לכתחלה בכל כה"ג שיכול לחיות דקתני התם זעזתו המחרישה או שזעזעו ועשאו בעפר אם יכול לחיות פטור ע"ש וכך היא גירסת הרמב"ם והובא בתי"ט שם הרי דאפילו הוא בעצמו זעזו אפ"ה שרי בכה"ג שיכול לחיות אכן יש לדחות דהתם עשה כן לאיזה צורך שהי' צריך לזעזעו לא לשום כוונה אחרת מש"ה שרי וכמו שמצינו דומה לזה בדין אין מבטלין איסור לכתחלה דאם ביטלו במזיד אסור. ואם אין כוונתו בשביל ביטול איסור מותר כמבואר בדברי האחרונים