נאות דשא עד

מלמ"ד יום משא"כ בב"פ שנמצא ולא ידעינן אם הוא בן ח' או בן ט' כיון שאין לנו ראי' שהוא מהמיעוט אזלינן בתר רובא דרוב הנפלים אינם חיים והרי בסתם וולדות מה דחיישינן למיעוטא הוא רק לכתחלה הוא דחיישינן לדברי רשב"ג. אבל בדיעבד סמכינן אדרבנן מכ"ש מיעוט זה דנפלים החיים יותר מ"ל דרשב"ג גופי' מודה בי' דל"ח לי' ולא תימא טעמא דרשב"ג דל"ח לי' דאפילו מיעוט ליכא דחי ממילא לר' אבוה דאיכא מיעוט חיישינן דז"א דהא לרוב הפוסקים ס"ל לרשב"ג נמי דבעינן גמרו אבל בלא גמרו מודה רשב"ג דלא מהני למ"ד יום הרי דיוכל הנפל להיות חי אלא בהא פליגי דרשב"ג שכיח אשתהי ותלי בי' בראי' כל דהו. ולרבנן צריך ראי' גמורה דהיינו כ' שנה כמ"ש התוס' יבמות ד"ה והא ממילא אף לדידן דקיי"ל כרבנן לפ"ד התוס' היינו דס"ל דלא שכיח אשתהי ותלינן יותר במיעוט נפלים החיים משא"כ בב"פ הנמצא ולא ידעינן אם הוא בן ח' או בן ט' וא"צ כלל לתלות באשתהי פשיטא דל"ח למיעוט נפלים החיים כן נ"ל ברור כשמש ובחנם טרח התב"ש להביא להך דינא כל האריכות הזה דיבמות ושבת דאין ענינים כלל לנדון דידי' דנהי דיש נפלים שיכולין לחיות מ"מ הרי בררנו דאינו רק מיעוט דלא שכיח דל"ח לכ"ע ממילא הא דחיישינן לי' ביבמות הייני בנודע שהוא בן ח' דע"כ ולד זה הוא מהמיעוט או ממיעוט דאשתהי או ממיעוט נפלים החיים בהא הוא דאמרינן הלכה כרבנן דאין מחזיקין לבן קיימא עד כ' שנה משא"כ בנ"ד דלא יצא הולד מחזקת הרוב הדבר פשוט דכל שגמרו סימניו כדרך ולד הגמור וחי זיי"ן ימים דהוא בר קיימא הרי מכל הלין טעמי שכתבתי נ"ל דלא כהתב"ש אלא כהפרישה דאפילו ודאי בן ח' כשחי זיי"ן ימים אמרינן אשתהי ושאפילו נניח לו זה עכ"פ בלא נודע אם בן ח' אם בן ט' הוא ודאי שרי וכנ"ל ודלא כהתב"ש

ועוד נראה דבנ"ד גם התב"ש מודה כנראה מלשון השאלה שבהמה זו כבר גדלה וחולבת דבה"ג כבר בארנו דמודה התב"ש כדבריו בסימן ט"ו הגם דלכאורה משמעות פשט דבריו דבב"פ לא מתיר אפילו כשגדל ודוקא בסימן ט"ו מתיר כשגדל משום דנולד מעצמו המעיין בכל דברינו יראה דא"א כלל למימר הכי ואם ירצה אדם לומר כן ולפרש כן בדברי התב"ש מאן ציית לי' בהא לעשות מלתא דתמיהא כזה להחזיק שור המועד לנפל ועוד נראה דמטעם אחר יודה התב"ש בנ"ד אפילו כשלא הגדיל עדיין והוא כיון דבהמה היתה מקשה לילד וכבר הוציא העובר את ידו ממילא כיון דנעקר לצאת הו"ל כילוד עיין מג"א בסי' ש"ל ואע"ג דלענין כל הדינים התלויים בלידה לא הו"ל כילוד אא"כ יצא ראשו או רובו מ"מ לענין דנימא רוב הנולדים נולדים בזמנו סגי במה שנעקר הולד לצאת ואלו לא שחטו האם הי' יוצא מעצמו שפיר איכא הכא רובא דהו"ל כנולד ואזל בתר רוב וולדות וההוא שכ' רמ"א שיש לאסור ב"פ מטריפה דעלי' פי' התב"ש משום דחיישינן לנפלים מיירי שלא נעקר כלל לצאת אלא ששחטוה ונמצא ועיין תב"ש רסי' י"ד ואע"ג דבדברי הרב פרי מגדים בש"ך סימן י"ד סק"ב מבואר דלדברי התב"ש לא אזלינן בתר רוב וולדות אלא דוקא היכי דחשיב כילוד אבל היכי דאינו כילוד לא שייך רובא לא נ"ל כן אלא כמ"ש דכיון דיושבת על המשבר איכא שפיר רובא וכנ"ל

העולה וכל המקובץ לדינא היכי דיצא אבר שהנשמה תלוי' בו והאם נשחטה ונמצאת טרפה אע"ג דהוכחתי דהכל ניתר בשחיטת עצמו מ"מ למעשה אני חוכך לדעת הב"ח וש"ך ותב"ש ויש לאסור הכל אפילו הפנימי והיכי דיצא אבר שאין הנת"ב מדינא ג"כ הכל מותר וכנ"ל רק דלמעשה יש לחוש לדעת התב"ש לאסור אבר היוצא והשאר ניתר בשחיטת עצמו בלי שום פקפוק

ולענין החלב הנה ביצא אבר שהנת"ב דחששנו לאסור הכל ממילא כיון דכל העובר אסור ודאי גם החלב אסור מיהו באבר שאין הנת"ב נראה להתיר החלב ולסמוך על סברות הש"ך בסימן י"ד דרוצה להתיר החלב באבר היוצא מטעם דשמא יש ששים והוי ספקא דרבנן ואע"ג דרבו האחרונים החולקים עליו שלא להתיר עי"ז מ"מ אין להחמיר בזה כיון דלעיקרא דדינא הוכחנו דגם האבר עצמו ניתר בשחיטת עצמו וכהפר"ח וא"כ שפיר יש לצרף לזה עכ"פ דעת הש"ך להתי' החלב משום דלמא איכ' ס'

ולענין אם בא ב"פ זה מטריפה אבהמה דעלמא נ"ל דהולד מותר בשחיטת עצמו דאע"ג דכתבנו לעיל בסתירה שלישית דלדברי הש"ך ותב"ש יש לאסור בכה"ג וכ"כ בשפתי דעת סימן י"ג וס"ס י"ד ואנו כבר חששנו לדעתם לאסור הכל היכי דאית בי' איסור יוצא באבר שהנת"ב מ"מ מאחר שהמחבר והש"ך והתב"ש גופייהו מתירין הולד בכה"ג לא נחוש יותר מהם ובפרט דדינא דרב משרשיא לדידן ספקא הוא דהא מספקינן אי חוששין לזרע האב מיהו איפכא בהמה דעלמא הבא על בת פקועה מטרפה אין להקל אפי' נשחטה האם וכמ"ש שפתי דעת ססי' י"ד ע"ש וב"פ מטריפה הבא על ב"פ מטריפה הן וולדן עד סוף כל העולם אין בהם איסור נבלות אפילו אם מתו ולאכילה ניתרין בשחיטת עצמן וטרפות פשיטא דנוהג בהם זהו הנ"ל בכל זה והנלפענ"ד כתבתי

שאלה כה

שאלה אי מיתר לשחוט ולד בתוך שמונה ללידתו בסכין בדוק ולמכור הבשר לנכרים הא ודאי לנוחרו אסור דאולי בן קיימא הוא דהא אע"ג דעכשיו אסור מ"מ אינו רק ספק איסור דעדיין לא יצא מחשש נפל וא"כ אולי בן קיימא הוא ואינו רשאי לנוחרו דהו"ל מכוין לעשות סחורה בדבר האסור דהא אין זה נקרא נזדמנו לו נבלות וטרפות דאולי היתר הוא רק על זה אני שואל ומסתפק אם יש היתר לשחטו ולמוכרו לנכרים כי אינו רוצה להפסיד החלב שיניק הולד ע"כ דברי השואל

תשובה יש להתיר מכמה טעמים חדא דממ"נ מותר אם ולד זה בן קיימא הוא א"כ כששוחטו עתה הוא היתר גמור ואין בזה איסור סחורה ואי נפל הוא א"כ ודאי דרשאי לעשות בו סחורה דהא הו"ל נזדמנו לו דברים טמאים בביתו דמותר למוכרם כמבואר בי"ד סימן קי"ז וקרא כתיב בנבלה או מכור לנכרי וליכא למימר איך נתיר לשוחטו דלמא אתי למיכל מני' דז"א דסוף סוף מיי"נ אי בר קיימא הוא אף שיאכל לא עביד איסורא ואי לאו בר קיימא הוא א"כ הו"ל נזדמנו דמותר למוכרן ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיני' והרי בעיקר עשיית סחורה בדברים האסורים כ' הרשב"א ז"ל הטעם הוא משום דלמא אתי למיכל מני' ואפ"ה בנזדמנו לא חיישינן דאין לו להפסיד ממונו בשביל גזרה זו ועוד יבואר בדברינו אח"כ טעמא אחרינא דליכא למגזר דלמא אתי למיכל

איברא שיש לפקפק בהיתר הלזה, ממ"ש הרשב"א הובא בטי"ד סימן ק"ב דביצת ספק טרפה לא הוי דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר עתיד לבא והקשה הצ"ץ בסימן ס"ט הא בלא"ה לא הוי דשיל"מ דממ"נ אם ימצא אח"כ שאינו טרפה איגלאי מלתא למפרע דלא הוי איסורא ואם ימצא טרפה אח"כ לא הוי דשיל"מ ותירץ דאפילו אם תמצא התרנגולת אח"כ שלא היתה טרפה מ"מ האי דאכיל ביצתה עביד איסורא בעוד שלא נודע משום דכל ספק איסור אסרי' רחמנא ולכן שפיר הוי דשיל"מ דלמה יאכלנו היום בעוד שהוא בספק איסור אי לאו משום דאין המתיר עתיד לבא עכ"ד והסכים לזה במ"י כלל ע"ד אות י"א ע"ש וכ"כ הפר"ח שם והשתא אנן נמי נימא הכי בנ"ד דנהי דמטעם ממ"נ שרי עתה דאם יחי' יתגלה שהי' היתר למפרע ואם לאו הו"ל נזדמנו מ"מ עתה שהוא בספק הרי אסרתו תורה וא"כ למה יעשה בה עתה סחורה בעוד שהוא בספק איסור דאעפ"י שיתגלה אח"כ שהי' בר קיימא למפרע אפ"ה כל שלא נתגלה זה איסורא רביע עלי'

אמנם כ דייקינן שפיר לא דמי כלל. דבאמת צריך להסביר היטב דברי הצ"צ דלכאורה קשיא עלי' דנהי דבאמת דכל זמן שלא נתגלה ההיתר אסרתו התורה מספק היינו היכי דליכא ממ"נ משא"כ בביצת ספק טרפה דבין כך ובין כך מותר. וא"כ מאן דאכיל לי' לא מחית נפשיה לספקא לי' כלל והתורה לא אמרה רק דלא ליחות אינש נפשי' לספיקא משא"כ בזה. והראיות שמביאין לדבריו האחרונים לאו ראי' הוא כלל לכה"ג. והרב פרי מגדים בסי' ק"ב הביא ראיה מאשה שנדרה והפר לה בעלה והיא לא ידעה כו'. דצריכה כפרה משום דנתכוונה לבשר חזיר אע"פ שבאמת הדבר הוא היתר ע"ש: ובאמת לא הי' צריך להביא ראי' משם דשם הדבר לא הי' מסופק אצלה כלל ונתכוונה לודאי איסור ויותר הו"ל להביא ראי' מכל ספקא דאורייתא דאע"פ שהדבר מסופק אצלו אסרה תורה אלא דהיינו דלא ניחות נפשי' לספקא משא"כ הכא דבודאי לא עביד איסורא אין לנו ראיה כלל. והמ"י הביא ראיה לדבריו דאמר בירושלמי דנדרים הוי דשיל"מ שיוכל החכם להתיר לו אע"ג דכי מתיר לו עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא היה כאן נדר כלל אפ"ה כל זמן דלא מתיר ליה אסור מש"ה הוי שפיר דשיל"מ עיי"ש לאו ראיה הוא כלל דהתם ודאי אסור לאכול עתה אדעתא שיתיר לו החכם דנהי דאחר ההיתר לא עביד למפרע איסור מ"מ עתה עביד איסור מש"ה שפיר הוי דשיל"מ דהחכם יתיר לו ואפ"ה עתה עביד איסור משא"כ בה"ג דביצה שהאיסור בספק ומותר ממ"נ א"כ עתה ג"כ ליכא שום איסור

אלא דסברת הצ"צ לומר דביצה זו שאפשר שתותר ממילא בעוד שלא נתערבה לא הי' איסור על ביצה זו רק דלא תיחות נפשי' לספיקא עתה בעוד שלא נודע ממילא איסור זה הוי דשיל"מ ואינו בטל וליכא ממ"נ כלל דאנו אומרים באמת שתותר אח"כ והוי שפיר דשיל"מ דאפ"ה עתה לא יאכל משום דכל שלא נודע אסור לאכול מספק ואיסור זה יש לו היתר. וכן הוא מבואר בצ"צ יעו"ש ממילא בנ"ד אין ענין כלל לדברי הצ"צ דכיון דרשאי למוכרו ממ"נ או דהיתר הוא או דהוי נזדמן ממילא אע"ג דעכשיו אינו יודע באיזה היתר לא נקרא מחית נפשי' לספקא כיון דעכ"פ יודע עתה דבין כך ובין כך לאו איסורא עביד בשלמא בההוא דהצ"צ מחית נפשי' לספקא עתה דשמא הוא טרפה וכ"ת דאז בטיל ז"א כיון דדשיל"מ לא בטיל ואיסור זה שהוא רק מחמת הספק יהי' לו היתר ממילא ליכא ביטול משא"כ הכא דההיתר לאו מטעם ביטול אלא דבין כך וב"כ התירה תורה לעשות בו סחורה ממילא אעפ"י שהוא עתה אינו יודע איזה יכשר מ"מ שרי לי' למעבד כיון דבודאי לית בי' איסורא והבן היטב

אכן יש לפקפק ולומר דדמי ממש לנ"ד לההוא דהצ"צ משום דהתורה לא התירו בנזדמנו אלא היכי דא"א לאותו היתר להיות ניתר דבכה"ג שפיר הו"ל נזדמנו וחסה התורה על ממונו משא"כ היכי שיש היתר